| |
הפאשיזם של השמאל
ביטויים כמו "להיכנס בהם", כלפי המתנחלים ותומכיהם, והאשמתם בגרימת המלחמה, משמעותם קריאה לנהוג בכוחנות ובאלימות בפוליטיקה הפנימית. גישה כזו מעוררת פחד מפני פאשיזם
יוסי שריד, מנהיג מרצ, אמר לא מכבר בכנסת כי הוא "מתבייש כיהודי וכישראלי לחיות במדינה שבממשלתה חברים אנשים המייצגים השקפות עולם גזעניות, טרנספריסטיות והיידריסטיות". אין זו הפעם הראשונה ששריד ודומיו מותחים ביקורת כזו. רק לאחרונה כתב נמרוד אלוני כאן על "פחד מפני פאשיזם". גם קוזאקים נגזלים אחרים מהשמאל הקיצוני מתבטאים ברוח זו. האם אין אנו עדים להמחשה של הביטוי הידוע "כל הפוסל – במומו פוסל"?
ראשי השמאל הקיצוני בישראל מודאגים מעליית כוחו של היידר באוסטריה ומדברים גבוהה גבוהה נגד פאשיזם, אבל אין הדבר מפריע להם להזדהות עם הפאשיזם הערפאתי. ראוי להזכיר שהסכנה ליהודים מהפאשיזם בווינה קטנה לאין שיעור מסכנת האש"פיזם לירושלים. דווקא מי שמוקיעים את "המשיחיות הדתית החשוכה" של הימין שוכחים שהיא המאפיין העיקרי של החמאס, ומעלימים עין מכך ש"קנאות לאומנית אפלה" היא הבסיס לפעילותו של הארגון לשחרור פלשתין כולה ושל רב-המחבלים העומד בראשו. על כן אין הם מגיעים למסקנה כי יש למנוע מאש"ף/פתח/רש"פ כל סוג של תמיכה, אם עודנו חפצי חיים, שלום ודמוקרטיה. אילו היו נוטלים קורה מבין עיניהם, היו מזהים בנקל את סימני ההיכר של הפאשיזם נוסח ערפאת: טיפוח לאומנות, טקסיות ורומנטיות הגובלות במשיחיות, טיפוח כוחנות, סגידה למדים והופעה קבועה עם מדים ונשק, ועוד.
מסתבר שאם יש מקום לפחד מפני פאשיזם בישראל, הרי שמדובר בפאשיזם של השמאל הקיצוני. רק השבוע זעקו מפגינים מתלהמים כלפי שר הביטחון: "כמה ילדים הרגת היום?" אין זה אלא המשך ישיר לדברי ההסתה והצמדת הכינוי "רוצח" לבגין ולשרון במהלך מלחמת לבנון. מי שמכנה כך יריבים פוליטים מתיר למעשה את דמם לפי מיטב המסורת הפאשיסטית.
סיסמה אחרת של השמאל הקיצוני קוראת, בנוסחים שונים, "לפנות את ההתנחלויות, להחזיר את הביטחון", כלומר פינוי יישובים יהודיים על יושביהם, רק בגלל היותם יהודים, או בפשטות: טרנספר. משום-מה בשיח הציבורי בישראל דיבורים על טרנספר של ערבים מוקעים כפסולים, אבל התבטאויות על גירוש יהודים מבתיהם, למען שלום או "שלום" אינן נפסלות על-ידי הרשויות. ובדומה, הסיסמה "אין ערבים, אין פיגועים" איננה יותר גזענית מאחותה "אין יהודים, אין פיגועים".
הדרישה לפנות יהודים מבתיהם בארצם גובלת לעתים קרובות בדה-לגיטימציה ואף בדה-הומניזציה, ומשמעותה - ברמות שונות - "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות ... או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל... השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני" (חוק העונשין, סעיף 144 א'). הרי היא מופנית כלפי יהודים בגלל יהדותם. כיצד היינו מתייחסים לאיסור על יהודים בארץ זרה כלשהי לגור באזורים מסוימים רק בגלל יהדותם? האם איסור כזה ייחשב בכל העולם כאנטישמיות, ורק בארץ ישראל כקביל?
הביטויים מהסוג של "להיכנס בהם", כלפי המתנחלים ותומכיהם, והאשמתם בגרימת המלחמה שבעיצומה אנו מצויים, משמעותם קריאה לנהוג בכוחנות ובאלימות בפוליטיקה הפנימית. גישה כזו אין לה מקום בחברה דמוקרטית, ודווקא היא מעוררת פחד מפני פאשיזם, הפאשיזם של השמאל הקיצוני.
אכן, יש לפעול לבלימת הפאשיזם בישראל, ויפה שעה אחת קודם, לפני שהדמוקרטורים למיניהם יגרמו לטרנספר של מאות אלפי יהודים מלב ארצנו. כמו כן, דרוש חוק שיפסול כל ארגון טרוריסטי, גזעני ואנטי דמוקרטי ויש להפעילו לגבי הארגון לשחרור פלסטין כולה, ו/או רשות הטרור הפלסטינית, העומדים בכל שלוש אמות המידה הללו.
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
|
