החגיגה נגמרת
פאוול חוזר לארצו, ושם, בשיחה בארבע עיניים, הוא יביע את סלידתו מהצד הפלסטיני, אך לא יחסוך ביקורת גם מישראל, ויציע לנשיא: Let them bleed
מדינת ישראל מקפלת היום את דגלי החג וחוזרת אל המציאות הקשה: 54 שנים אחרי כינון עצמאותה, היא עדיין נאבקת על זכותה להתקיים בחבל ארץ זה, שאין בו מחצבים ועושר טבעי וחלקו הגדול עוני ומסכנות – ואף על פי כן לוטשים מיליונים את עיניהם אליו. החגיגה של אתמול נגמרת, אבל הבוקר מתחילה ספירה חדשה – לקראת מלחמה? הפסקת אש? ניצנים להסכם ביניים כלשהו שיוליך פעם לשלום?
על-פי כל הסימנים, המראות והדיבורים, סיים קולין פאוול את שליחותו במזרח התיכון בקול ענות חלושה, בכישלון. אנו חבים תודה למזכיר המדינה האמריקני וארצו על שנזעקו אל הדגל וניסו להשכין הפסקת אש כאן, אך גם פאוול, גם שולחיו, חשוב להם לדעת שאין שולחים אישיות רמת דרג שכזו ללא הבטחה של מינימום הישגים. הכישלון מוליד אסון. כבר למדנו במזרח התיכון שהפרשנות שנותנים כאן הצדדים לכישלון מדיני שכזה עלולה להיות קשה והרת אסון. הנוהג המוזר אצלנו הוא ששני הצדדים מחכים לפטרון שיכניס סדר בשורות, וכאשר הוא לא מצליח, אות הוא וסימן לכולם, כמו מתן רשיון, לפרצי אלימות.
זה מה שצפוי עכשיו: למרבה הצער, חשים הפלסטינים כמי שמצליחים לשכנע את העולם בצדקתם, ואילו הישראלים חשים כמנצחים בשדה הקרב נגד "תשתיות הטרור". כאשר שני צדדים משוכנעים בניצחונם, כדאי לנו לחבוש קסדות. כנראה שהגרוע עוד לפנינו.
אלף רעיונות לפתרון חלקי, זמני, עלו כאן בזמן ביקורו של פאוול: ועידה, נסיגה, גירוש מחבלים לארצות הים, סיום הפעילות בשטחים – וכנראה שאף לא אחד מהם התקבל על ידי שני הצדדים. האמריקני חוזר לארצו, ואפשר גם שהוא נרגז ונרגן באופן אישי. שם, בחדר הסגלגל בבית הלבן, ליד האח, בשיחה בארבע עיניים, יביע פאוול את סלידתו מהצד הפלסטיני, אך לא יחסוך כנראה שבט ביקורתו גם מהצד הישראלי, ויציע לנשיא את המדיניות האמריקנית לזמן הקרוב: LET THEM BLEED (תן להם לדמם). אנחנו במזרח התיכון צריכים כנראה לשפוך עוד דם, עוד קורבנות, לפני שנשוב אל שולחן הדיונים.
הארץ המ(א)ובטחת
גם בסערת הימים הללו חשוב לא לאבד את הראש ולא את המכנסיים. החיפזון, אנחנו כבר יודעים, הוא מן השטן.
גם אם הדברים אינם פופולריים, חשוב לומר אותם בימים אלה, דווקא בימים אלה: אנחנו, כך נדמה, היסטריים. נכון שיש להגן על החיים בכל אתר, אך המראות הנגלים לכל עין כיום ברחבי ישראל, מעידים על הגזמה פרועה: מספר המאבטחים כחול על שפת הים, ורבים מהם אינם ראויים לתפקידם ואוי למי שיסמוך עליהם. אם הכוונה היא לפתור את בעיות האבטלה, אין לנו מה לומר. אם הכוונה היא לאבטח ולהעניק ביטחון, יש הרבה מה לומר. אבל מי ישמע אותנו? כל הארץ חזית, וכל העם מאבטחים.
