נשים קטנות

המילה המדוייקת להגדיר את "אשה אחות" של תמנע גולדשטיין והדר קליינמן, היא המילה האנגלית stunning. זאת מילה המאפשרת לחמוק מה"מהמם" הפרחי, בעודה משמרת את העוצמה התיאורית. זהו סרט מערער, מטריד, מכשף. למרות הכאב המותז מכל פריים של הדרמה שבו, שום דבר מהנראה אינו חד משמעי או מובן מאליו. הפשוט מכל הוא לסווג אותו כמו שאומרים במקומותינו כ'מסמך אנושי מזעזע' על נושא פמיניסטי, בתוספת אקזוטיקה עדתית. אך לא תהיה טעות גדולה מזו, והשאלות שעולות בסרט הן שאלות קיומיות וגדולות, אם רק טורחים להסתכל עליהן כמו שצריך, מבלי לשפוט או לנקוט עמדות צדקניות מראש.

עד שבע נשים

הם הגיעו לארץ מארצות הברית לפני שלושים ואחת שנה בהנהגתו של בן עמי ישראל. עליה משיחית שרואה בעצמה את צאצאי שבט יהודה. מיותר לציין שעבור הממסד בארץ הם צאצאים של שבט קונטה קינטה במקרה הטוב, והתמיכה וההכרה בהם בהתאם. הם חיים כאן ללא אזרחות קבועה ומקיימים קהילה מפוארת, עשירה ברוחניות, מנהגים וערכים, ובאחד מאותם מנהגים עוסק הסרט שלפנינו, ואם לדייק – במנהג שאומץ ע"י העבריים ומקורו אי שם בימי המקרא, והוא מנהג האומר שהגבר רשאי לשאת עד שבע נשים. מיד תזדעקו ותגידו – למה מי הוא? רועה צאן על גבעות ארץ כנען? כוס אמו ואם אמו, אפילו אשה אחת לא מגיע לו לחזיר השוביניסט! אנחנו בשנות האלפיים הפוסט נאורות והלוהטות. רוצים פמיניזם ופלורליזם ומוקיעים את הדיכוי באשר הוא.

אז קודם כל אתם צודקים, אך מצד שני מי אתם שתכפו על קהילה מפותחת ומשגשגת כקהילת הכושים מדימונה את המערכת הערכית הפלצנית שלכם? כלומר, שלנו. והלא כל קהילה מוצאת את דרכיה להשפיט את הנשים שלה, מי באגרוף ומי בתלוש המשכורת, מי בכיסוי ראש ופנים ומי בנורמות יופי אכזריות ומשפילות לא פחות. וכך לא נותר אלא להשען לאחור ולומר – בואו נביט, נפתח את עיננו ואת לבנו למצב האנושי, או נכון יותר נשי, באשר הוא, ונניח לדברים לחלחל עמוק פנימה. וזה בדיוק מה שעושה הסיפור הנורא והמופלא שלפניכם.

נשותיו של חזריאל

עטור חזריאל הוא גבר חתיך ומקסים. בקהילה מכנים אותו דוקטור – פרופסור, והוא מרבה לנסוע בעולם ולהרצות על חייה של הקהילה. הוא בילה ילדות מחרידה בדטרויט, מכור ותיק להרואין כבר בגיל 13, עבריין קטן וסוחר סמים. רצח מקרי של חבר קרוב זיעזע אותו והוא החליט להפסיק את פעילותו הענפה ברחובות ולהצטרף לפרוייקט אקסודוס של בן עמי ישראל, שבעוצמת חזונו שלף את קבוצת האנשים הפגועה, הדפוקה והמועדת לפורענות הזו והעלה אותה לארץ זבת חלב ודבש, אל העיר הדרומית דימונה. אשתו, ציפורה, היא בת לאותה עליה. היא נשואה לחזריאל שלה 21 שנה, וילדה לו תשעה ילדים, ומכיוון שלא גבר מדליק כמו דוקטור–פרופסור חזריאל יתחיל להתייסר במשבר גיל ה-40 בנוסח וודי אלן, הוא עושה מעשה גברי בתכלית ומתאהב באשה צעירה מבנות הקהילה, העונה לשם אראלה.

וכאן באה התפנית התרבותית בה עסקינן: במקום להתחיל לבגוד בציפורה שלו בקטן כמו איזה יהודי נוירוטי, בוחר דוקטור–פרופסור יפה התואר לממש את זכותו ההיסטורית ולשאת את אראלה לאשתו החוקית ולהפוך לראיס בעל מיני–הרמון ובו שתי נשים. כאן בעצם מתחיל הסיפור שלפנינו ומוביל אותנו דרך ההכנות לחתונה, קניות והתארגנויות לחיים החדשים של המשפחה המורחבת, דרך הניכור, הכאב הבלתי נסבל והזרות, שלאט לאט הופכת לאחווה זורמת, טבעית ונקיה מפאתוס, בין שתי הנשים. וכלעומתן – נצחיותו הבלתי משתנה של התרנגול הזכר, שנשאר בשלו בעקשנות, שאלמלא היתה קומית כל כך היתה מוציאה אלפי אמזונות חשופות שד לנקום את דמן ודם אחיותיהן באינתיפאדה משל עצמן. וכך מסיים חזריאל השרמנטי את הסרט בטרוניה מחוייכת על חסך מסויים בנוכחות נשית בבית וחולק עם הצופים את תוכניתו לשאת תוך שנתיים-שלוש אשה נוספת. הוי חזריאל, שתהיה לנו בריא!

ישועה נוראה

זהו סרט הדחוס בהתרחשות, ברגש ובדרמה אנושית, שפרטית ככל שתהיה, שוברת את ליבו של המתבונן בה, כהיגד אוניברסלי, ארכיטיפי. אין ולו טיפה מהעליבות והפרוזאיות שהיא לעיתים קרובות כל כך מנת חלקם של סרטי תעודה. כל סצינה היא עולם מרתק, גדוש בצבע ובהתרחשות. אין נופים, אין מרזבים מטפטפים, הליריות כאן היא במשורה. הדילמה גדולה מלהכיל – אמריקאיים אורבניים, מערביים עד כלות, מצילים את חייהם וחיי ילדיהם מהוויה של גזענות, פשע, עוני וחוסר מוצא. המסורת, החיים שנבחרו כתחליף, הם הישועה, אך מה עושים אם הישועה הזאת נוראה לעיתים לא פחות מגופה של ילד על אוברדוז של קראק?

אני מהמרת שהסרט הזה יזכה בכל פרס אליו יהיה מועמד בכל מקום בעולם, ומקנאה באלה שעדיין לא ראו אותו. עוד כמה כאלה בתוספת עודד רסקין, ואני משקיעה את מיטב חסכונותי בטלויזיה 43 אינץ'.