| |
העז והדונם
חובת ההוכחה לגבי קבילות ה"אלטרנטיבה" חלה דווקא על חסידי "תהליך השלום" ולא על שולליו
היו ציפיות נמוכות מהפסגה בשארם-א-שייך – ואלה אכן התגשמו. המפגש רם-הדרג הסתיים עם הישגים מזעריים בהחלט. ההודעה המעורפלת של הנשיא האמריקני היה לא יותר מניסיון נואש להשוות את חוסר היכולת להשיג התקרבות המהותית בעמדות הצדדים. בעקבותיה נותרו כל אותם הספקות והחששות לגבי הבאות ששררו לפניה. מעל הכל, מרחפת בתודעה לאומית הישראלית שאלה קיומית אחת: לאן עכשיו?! לשמאל, דוגמטי ואטום כתמיד, אין כל פקפוק. על אף גילויי ההרג והשנאה מצד "שכנינו הפלסטינים", עדיין מתעקשים קנאיי השלום כי סופו של דבר הצדק איתם וכי אין מנוס מהדרך שהותוותה באוסלו. אל מול המציאות הקודרת ששוללת כליל את תפיסת עולמם, עדיין דבקים נביאי השקר הללו בדקלום המנטרה הכוזבת והשחוקה שלהם , כי בסופו של דבר אין מנוס מדרך הפיוס וההשלמה וכי אין לאיש זולתם שום "אלטרנטיבה".
אולם, לאמיתו של דבר, מצב עניינים הוא בדיוק הפוך מאופן הצגתו ע"י מחייבי "תהליך השלום". לאמיתו של דבר, חובת ההוכחה לגבי קבילות ה"אלטרנטיבה" המוצעת חלה דווקא על חסידי "התהליך" ולא על שולליו. ולראיה: מדינת ישראל התקדמה, התעצמה והתבססה עוד טרם אותו יום גורלי, בספטמבר 1993, שבו נחתמו הסכמי אוסלו. על כן, מתבקשת השאלה מדוע הייתה ישראל זקוקה כלל לשינוי כה רדיקלי בדרכי עיצוב גורלה. ככלות הכל, נראה כי אלה הגיעו להישגים נאים למדי. כדי להיווכח בנכונות הקביעה הזו, הבה נדמיין לעצמנו מה היה קורה לו היינו חוזרים אחורה בזמן לסוף שנות ה-50, לאותם ימים של צנע כלכלי ושל חרדה ביטחונית, של מועקת המעברות ושל פחד הפדאיון, והיינו מספרים לאזרח ישראלי מהשורה, כי בעוד כשלושה עשורים תשרור בישראל מציאות אחרת לחלוטין, מציאות שבה, יחצו את המדינה לא דרכי העפר הצרים והמתפתלים של אז, אלא אוטוסטרדות רחבות ידיים; מציאות שבה החקלאות המפרכת של אז תוחלף ע"י תעשייה מתקדמת; מציאות, שבה אוהלי המעברות יוחלפו ע"י גורדי שחקים; מציאות שבה התל"ג לנפש בישראל יגיע לרמה שהיא מהגבוהות בעולם; מציאות שבה לא רק גלי העלייה של יהודי הפזורה יפקדו את שערי המדינה, אלא גם רבבות מקרב עמי תבל המחפשים בה את פרנסתם; מציאות שבה חופשות בחו"ל יהפכו לבילוי עממי, וטלוויזיות, מקררים ומכונות כביסה לא יהיו עוד מוצרי מותרות אלא תופעה שכיחה כמעט בכל בית. לו היינו מספרים לאותו אזרח של אז שאלה יהיו פני המציאות בישראל עוד בחייו או לפחות בחיי ילדיו, הוא היה בוודאי מקשיב בהשתאות, ומתקשה להאמין. הוא בוודאי היה סבור, כי הישגים כאלה, פירושם, הצלחה מסחררת של הציונות והגשמה מלאה של חזון האבות המייסדים. ובפועל, כל אלה אכן הושגו - בלי להזדקק להסכמי אוסלו ול"התהליך שלום". על כן, קשה להבין למה ישראל הייתה זקוקה כה נואשות ל"אלטרנטיבה" כה דרמטית ורווית סיכונים.
יתרה מזו, לעומת הצלחתה המוכחת של הנוסחה המסורתית של הציונות, של "עוד דונם ועוד עז" טרם חתימת הסכמי אוסלו, קשה (בלשון המעטה) להבחין בהצלחות ה"אלטרנטיבה" של חסידי ההסכמים הללו לאחר חתימתם – אפילו לפני ההתפרעויות של השבועות האחרונים. כך לדוגמא הטרור, אותו הם היו אמורים למתן, נסק לרמות חסרות תקדים דווקא לאחר תחילת יישומם. ללא אותם הסכמים וללא אותו "תהליך", הגיעו שיעורי הצמיחה בישראל, בשנתיים האחרונות של שלטון שמיר לרמות שעלו על השיעור הממוצע בתקופת ממשלות רבין-פרס. וכל זאת, מבלי להותיר את המשק עם הגירעון האימתני שאפיין את שלטונם של אדריכלי "התהליך" (לפי נתוני בנק ישראל, ירשו אבירי אוסלו משק הצומח בקצב שנתי של מעל ל- 6% והורישו משק הצומח בכ- 4.5% לשנה – צניחה של כ- 40%). כמו כן, בעולם הערבי, בו למעט דברי נימוסין פורמליים וחיוכים בלתי-מחייבים, תוצאות חיוביות מהותיות בוששו לבוא. הלא, הפצת ההסתה האנטישמית הארסית לא חדלה בכלי התקשורת הערביים. כך גם לא חדלה ההצטיידות הצבאית המואצת, ההתנכלות פוליטיות בפורומים בינלאומיים והיוזמות הדיפלומטיות העוינות כלפי מדינת ישראל, אותן מובילה לרוב מצרים, שותפה כביכול לשלום.
לכן, לא על אלה הדוחים את "אוסלו" והדוגלים באתוס הסבלני והעיקש של "עוד דונם, ועוד עז" רובצת החובה להראות, שיש להם "אלטרנטיבה" קבילה, המסוגלת להוביל את מדינת ישראל לשגשוג ולביטחון. הרי, בתור "אלטרנטיבה", דרכם כבר הוכיחה את עצמה. דווקא הסניגורים של דרך החיפזון, של המהלכים הגרנדיוזיים, "הנועזים" כביכול, המאפיינים את "תהליך השלום", הם אלה החייבים להוכיח שדרכם המוצעת, אכן מהווה "אלטרנטיבה". נכון להיום, מרבית הסימנים מטילים ספק כבד לגבי עדיפות דרכם על דרך הנחישות והדבקות, דרך של צבירת הישגים הדרגתיים, שביסוד הנוסחה הקלאסית (והמוצלחת) של האקטיביזם הציוני.
ד"ר מרטין שרמן, מרצה למדעי המדינה, אוניברסיטת תל-אביב.
|
