כשנולדתי, מדינת ישראל כבר שלטה בשטחים במשך שבע שנים. בזמן שלמדתי בבית הספר היסודי הקימה הממשלה ערים ושלחה עשרות אלפים מאזרחיה להתיישב בלב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. גם האינתיפאדה, שפרצה כשעליתי לבית הספר תיכון, לא שינתה דבר: מדינת ישראל התנהגה כאילו השטחים נתפסו כדי להישאר בהם לנצח, ואני כבר ידעתי שגם תורי לרוץ בסמטאות של שכם ורמאללה יגיע.
כחייל בחטיבת הנח"ל, לקחתי חלק בפינוי מעזה במסגרת הסכמי אוסלו, שהתבטא בעיקר בארגון מחדש של יחידות הצבא מסביב לגוש קטיף, וליישובים נצרים וכפר דרום. אחרי קורס קצינים, השתתפתי בפינוי חלק מהעיר חברון, ובמשימה הבלתי אפשרית של חציצה בין המתנחלים היהודים, שנותרו בעיר, לתושבים הפלסטינים. במילואים עוד הספקתי לשמור במחסומים בין ירושלים לרמאללה ולסייר בכבישים העוקפים סביב חברון.
אני שייך לדור שגדל עם הכיבוש ושהתבגר עם הסכסוך. הילדים של חורף 74' – כמו אלו של כל החורפים שבאו אחריו – נקראו שוב ושוב ללב הערים הפלסטיניות כדי "להשליט סדר". ככה קראו לזה, כשהכוונה הייתה בסך הכל לארגן עוד יום של שקט בהתנחלויות, כדי לדחות בעוד יום את ההחלטה הבלתי נמנעת על הפינוי. ביצענו את המשימה באמונה ובהתלהבות, ואפשר לומר שהצלחנו: בעוד חודש וחצי יחגוג הכיבוש 35 שנה. שיהיה במזל.
במשך כל השנים הללו הפך הכיבוש לחלק שולי בחיים הפרטיים. פעם בשנה הלכנו לאיזו עיר או התנחלות, והעברנו חודש עם החבר'ה. לא נעים, לא נורא.
לא ירינו על אף אחד, לא התעללנו. פה ושם הטלנו עוצר, הקמנו מחסום, עשינו חיפוש בבית או בכמה מכוניות, סגרנו איזה כביש, עצרנו איזה חשוד, תפסנו איזה ילד. שיגרה. מהצדדים הפחות נעימים של הכיבוש בחרנו להתעלם: לא עניין אותנו מה בדיוק רוצה איש המינהל האזרחי שאבטחנו כשהוא מסר צו למשפחה. לא היה אכפת לנו לשם מה נוסעות מכוניות המשטרה שליווינו לאזור המערות בדרום הר חברון. גם הסיפורים על התעללויות ומכות במחסומים, ברחובות ובבתים, לא ממש נגעו לנו באופן ישיר. אנחנו, הרי, היינו בסדר.
וכך, תחת הידיים שלנו, במרחק קילומטרים בודדים מהבית, התעצבה מציאות חיים איומה, מזרח פרוע משלנו, שבו כל ילד בן 19 הוא השליט הבלעדי של הרחוב, המחסום, הפרדס או הגבעה, ושמאות אנשים תלויים ברצונו הטוב, או הלא טוב. מקום שבו אי אפשר לעבוד, ושהבית אינו מבצרו של אף אחד, כי תמיד יכולה להיכנס אליו חבורת חיילים שצריכה לעשות תצפית מהמרפסת.
וכשהמיליונים האלה, הכלואים בעריהם ובבתיהם, התמרדו, ואצלנו כבר הייתה איזו נכונות להעניק להם כמה זכויות, התברר שהמחיר הפוליטי הפנימי של הנסיגה המלאה מהשטחים הוא גדול מדי. הפתרון של ההנהגה היה פשוט: לשלוח שוב את החבר'ה הטובים מהצבא שיעשו לנו שקט, ויחסכו את ההתמודדות הקשה, הכואבת, האמיתית, עם אלה בקרבנו שעדיין חושבים שבשם ההבטחה האלוהית על ארץ ישראל אנחנו צריכים – או מסוגלים – להקים לנו כאן אפרטהייד.
אלא שגם כשהשקט מגיע, הוא תמיד זמני, רגעי, או מקומי, ומיד אחריו מגיע גל גדול ואלים, שגורם לנו להתגעגע למהומות שהיו לפניו. בשלב מסוים החלה להשתרש ההכרה שכל עוד אנחנו נסכים לשחק את המשחק הזה, להיות "החבר'ה הטובים מהצבא", דבר לא ישתנה. תהליכי ההפרדה אינם מבשילים מעצמם, הם רק הופכים אלימים יותר ומאיימים יותר. כל יום שבו הלכנו לשטחים ו"עשינו את העבודה" איפשר למנהיגים שלנו לשכוח מהבעיה, ולהעביר עוד לילה בלי לשלם את המחיר הפוליטי והאישי של ההתמודדות הפנימית (כשמעל כולם מרחף תמרור האזהרה בדמות המחיר ששילם המנהיג שכן ניסה). את המעגל הזה רציתי לשבור. בפעם האחרונה שנקראתי לשירות, לפני כמה חודשים, הודעתי למג"ד שלי שלא אבצע כל משימה בתחומי יהודה ושומרון או רצועת עזה. את המילואים האחרונים שלי ביצעתי בכלא 6.
ישראל תצא בסוף מהשטחים. השאלה היא אם הדיון הפנימי בציבור הישראלי והמחאה הפוליטית יובילו אותנו לנסיגה הבלתי נמנעת, או שהתנזים והחמאס יהיו אלה שיבריחו אותנו משם, ממש כמו שברחנו מלבנון, שנים ארוכות לאחר שיכולנו לצאת משם בכבוד. אני מנסה לבחור באופציה הראשונה. אני מאמין שכל סרבן נוסף מקרב אותנו ליציאה ולפירוק ההתנחלויות, ושכל התקרבות כזאת לא רק הופכת אותנו למדינה דמוקרטית ומוסרית יותר, אלא גם, בפשטות, חוסכת חיים.
בעקבות הסירוב, הודח הכותב מתפקידו כמ"מ במילואים, ונשפט ל- 28 יום בכלא 6
