שרון לוושינגטון

היום יוצא ראש הממשלה לבירת ארה"ב, ובאמתחתו הצעה למהלך תלת-שלבי, שרק את עיקרו זכו חברי ממשלתו ונתיניו לשמוע. ראשיתו בוועידה בינלאומית, המשכו בשיקומה הכלכלי והפוליטי של הרשות הפלסטינית, וסופו במשא ומתן מדיני.

אם אנחנו יורדים לסוף דעתו, זה מה שינסה למכור לבוש: הוועידה תהיה גלולת הרגעה. לאחר ההפשרה, שתנבע מרוח הפיוס ומעצם ההתחככות בין אישים המכירים היטב איש את עמיתו, יושמעו הצהרות של רצון טוב. הערבים ידרשו הודעת סיכום המאזכרת את חובתה של ישראל לסגת מיד לגבולות 67', ואילו ישראל תשאף לדחות את ההכרעות הקשות הנתבעות ממנה, עד לאחר שיסתיים שלב "השיקום".

ועידה של שרי חוץ אינה יכולה לעסוק בפרטים מטריחים כמשמעותו של "שיקום" זה. יש להניח שהשרים ימליצו על תוכניות פיתוח עתירות השקעה בשטחי האוטונומיה ואולי אף במחנות הפליטים בלבנון, אבל כיוון ש"שיקום כלכלי" ובעיקר "שיקום פוליטי" הם דברים שאין להם שיעור, תמיד תוכל ישראל לטעון כי הרשות הפלסטינית עודנה נכה. המתווה הזה מייתר את הסתייגותו של שרון מהתדיינות מול ערפאת, כי עד שיסתיים "השיקום", יזדקק הראיס לשירותיה של פיליפינית.

אבל ארה"ב לא תאמץ את התהליך המדורג, וכה אמר קולין פאוול לאחר פגישת ה"רביעייה": "ענייני הביטחון, הרפורמה הכלכלית והצרכים ההומניטריים צריכים להיות משולבים ... על הצדדים 'לנוע בתקיפות קדימה', כדי שהעמים במזרח התיכון יזכו לא רק לגמול כלכלי, אלא גם לחזון פוליטי בדמות מדינה פלסטינית". זו אינה הצהרה מעורפלת, אלא תוכנית אסטרטגית. היא פרי ההסכמות בין הגופים היועצים לנשיא ארה"ב, ופרי ההסכמות בין השחקנים הנחשבים האחרים: הקהילה האירופית, רוסיה, מזכירות האו"ם וסעודיה, המשמשת כשושבין וכקופה-קטנה.

איך יישב רה"מ את תוכניתו התלת-שלבית עם תוכניתן של ארה"ב ושותפותיה המושתתת על בו-זמניוּת? איך יתמרן לפי נטיית ליבו, המסיתה אותו לדחות עד קץ הימים את ההכרעות הטריטוריאליות הנדרשות מאתנו? איך יעשה זאת, בהכירו בכך שהפעלה מסיבית של כוח צבאי לא הקנתה ביטחון ליהודים? ואיך יעשה את כל זאת נוכח מרכז הליכוד ההולך שבי אחרי נתניהו, שהרי לו הוקדם כנס המרכז בשבוע, מוטב היה לו לחלות בשפעת קשה ולערוק מן המטוס. המרכז עתיד להצביע נגד הקמתה של מדינה פלסטינית' ועם החלטה שכזאת, מוטב לסגור את הבאסטה.