בלי זיקוקי דינור

אופירה הניג, המנהלת האמנותית החדשה של פסטיבל ישראל, לא יכלה לבחור לעצמה שנה קשה ומאתגרת יותר מזו הנוכחית כדי להיכנס לתפקיד. למרות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, הצליח פסטיבל ישראל בשנה שעברה לעשות את הלא יאומן עם קיומם של 57 מופעים, מתוכם 17 מחו"ל, ביטול יחיד וקהל רב שהגיע למרות הכל. השנה שוב נמצא הפסטיבל בין הפטיש לסדן – לחצים תקציביים, כתוצאה מעלייה חדה בשער הדולר ותקציב מוקפא המוערך בשקלים, קושי רב להביא אמנים זרים לישראל, ביטולים ופחד מפני היענות מצומצמת של הקהל, שבתקופה האחרונה מעדיף להסתגר בבית. בראיון ל-ynet מספרת הניג, שנחשבת לאחת מבמאיות ומנהלות התיאטרון הפוליטיות ביותר בישראל, על משנתה התרבותית והפוליטית, על אידיאלים, אכזבות ותחושת השליחות.

"הגל הפטריוטי מסוכן לאמנות"

פסטיבל ישראל 2002 שונה בהרבה בחינות מהפסטיבלים שקדמו לו: הוא פחות צבעוני, פחות עשיר (40 מופעים מול 57 בשנה שעברה), פחות ארוך (ה-23 באפריל עד ה-12 ביולי 2001, לעומת 23 במאי עד ה-13 ביוני השנה), פחות נוצץ, ויותר בעל אוריינטציה פוליטית וערכית. "אני לא יודעת ממה אני פוחדת יותר, מעוד ביטולים או מזה שהקהל לא יגיע", אומרת הניג ימים ספורים אחרי ששלושה מ-14 המופעים מחו"ל ביטלו את הגעתם לישראל. "זה ברור שיש פחות מופעים מבשנים עברו, אבל כל המופעים הקיימים הם מופעים שאנחנו מאד שלמים איתם", אומרת הניג ומדגישה שלמרות הלחצים, לפחות מבחינת הקו האמנותי לא נעשו פשרות בטיב ואיכות המופעים בפסטיבל. "אני לא מרגישה שהפסטיבל קטן. בכלל, אני בעד אינטימיות. אני משוכנעת שאם לא היו סיבות פוליטיות ובטחוניות, אז היו סיבות אחרות כמו תקציב שהיו מעמידות בפנינו אילוצים לצמצום".
"זו לא השנה הכי גרועה שיכולתי לבקש לעצמי כ'סיפתח'", אומרת הניג, "זו השנה הגרועה בכלל לישראל, לתרבות הישראלית וכמובן לפסטיבל. זו תקופה מאד קשה ליצירה, כי אמן מטבעו מנהל דיאלוג עם המציאות בה הוא חי או בורח ממנה כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית בתוך המציאות האלימה. יצירה מיידית על נושאים שקשורים למצב הנוכחי מאבדת פרספקטיבה, מורכבות ועומק, שהכרחיים ליצירה אמנותית בכלל. מצד שני, אם האמנים לא מגיבים מיד הם מואשמים באסקפיזם, שתקנות ופחדנות. זו תקופה קשה ליצירה ועוד ידובר בה רבות, אני משוכנעת".
למרות שהיצירה זקוקה לזמן, האמנים, לדבריה של הניג, נדרשים להגיב ולבקר את המציאות ובעיקר להיות "יותר נוכחים ומורגשים מכפי שהם". כך נהגה כמנהלת תיאטרון החאן וכך היא ממשיכה לנהוג כמנהלת האמנותית של פסטיבל ישראל. "זו תקופה שבה הפטריוטיות דומיננטית", היא אומרת בדאגה, "גל של פטריוטיזם הוא דבר מסוכן לאמנות, מכיוון שהוא משתיק ומנכס אותה. תפקיד האמנות להיות הקול הספקן שמטריד, קול חתרן ששואל שאלות. כל התפקידים המוסריים האלה של האמן, לא מסתדרים עם גלי פטריוטיות".

"בתקופה כזו צריך להיות יותר צנועים"

גל הביטולים לא החל בשבוע שעבר, כפי שנדמה. כבר בסתיו היו להקות זרות שהודיעו כי אין בכוונתן להגיע, חלקן מסיבות פוליטיות וחלקן מסיבות ביטחוניות. הנהלת הפסטיבל החליטה לחכות עם פרסומי התכניה של הפסטיבל עד לרגע האחרון, בשביל לאפשר לאמנים מחו"ל להתבשל בהחלטה ולא להתמודד עם חוסר הנעימות שמוליד ביטול ברגע האחרון. זו הסיבה שהניג כועסת על הלהקות שביטלו את הגעתן בימים האחרונים. "אני מבינה את הסיבות לפחד ואפילו את הסיבות הפוליטיות, אבל אני לא מקבלת את הדרך שבה הם החליטו לבטל. זה לא מקצועי".
הקו שנבנה, אם בגלל אילוצים ואם מתוך בחירה, מתאים להלך הרוחות הנוכחי ברחוב הישראלי המתכנס פנימה. "החשיבה היתה ללכת על אירועים יותר מתוחמים, פחות מופעי רחוב ואירועי חוצות, גם מבחינת אחריות ביטחונית וגם מפני שהרגשנו שמדובר בתקופה שבה צריך להיות יותר צנועים. זו תקופה של מלחמה שמבקשת פחות חגיגות זוהרות. מבחינת טעמי האישי זה התאים לי מצוין. לא הרגשתי שאני מתפשרת, ואני שלמה עם זה. זה לגיטימי בעיניי לפעול בתקופה שכזו על-פי רחשי הלב, גם שלנו כהנהלה, ולא יקרה כלום אם שנה אחת לא נצא עם זיקוקי דינור. אני לא רוצה לעמוד ברחוב יפו ולקרוא לכולם לבוא לחגוג איתנו, ואחר-כך לקחת אחריות על פיגוע המוני".
כחלק מהקונספט החליטה הניג שלא לפנות לתרבות האירופאית, ולאפשר לקהל להיחשף לתרבויות חדשות ומוכרות פחות, דוגמת קוריאה וויטנאם. "אני אדם מאד פוליטי, והיום מה שמעניין לדעתי, זה לבדוק את האמנות ביחס למציאות בה היא מתרחשת. בהחלט אפשר לומר שהפסטיבל השנה הוא יותר הומני ופוליטי, אבל יש בו גם מופעים יותר עליזים וססגוניים. זה לא פסטיבל נהנתן, בהחלט לא. אבל בגלל שיש בו פחות מופעים והוא נמשך על פחות זמן, הוא גם הרבה יותר זול לקהל מבשנים קודמות, ואולי כך גם יגיע אלינו קהל חדש".

"לא העליתי בדעתי שיהיה כל-כך קשה"

בניגוד לשנים קודמות השנה כמעט נעלם לחלוטין תחום המחול בפסטיבל. הנציג היחיד הוא מופע של להקת הדי מעלם. בשנים קודמות נכנס תחת מטריית הפסטיבל פרוייקט "דאנסאירופה" של סוזן דלל, אך השנה, בעקבות חילופי ההנהלה, הוחלט לוותר על שיתוף הפעולה. "זה מקרי שאין מחול", אומרת הניג, "יצא ששתי להקות שמאד רציתי שיגיעו ביטלו את הופעתן, ולהגיע לטובות ביותר היה מאוחר מדי. כמו שאמרתי, רציתי להתמקד בתרבויות חדשות, ו'דאנסאירופה' לא התאים לקונספט השנה. זה לא לעולמי עולמים, וסביר להניח שנמשיך לשתף פעולה בעתיד".
דווקא בימים בהם קשה להביא יוצרים זרים לישראל, נראה ששיתוף פעולה בין הפסטיבלים יכול היה לפתור את הבעיות של שניהם. בדיעבד אומרת הניג: "לא העליתי בדעתי שזה יהיה כל-כך קשה להביא לכאן אמנים, ובגלל שזו השנה הראשונה שלי בתפקיד רציתי לנסות ללכת עם האמת הפנימית שלי, וחשבתי שלא יהיה נכון לעשות בכל מחיר ובכל קונטקסט, העיקר בשביל שיהיה פסטיבל. אם אי אפשר לממש את הקו וצריך לרוץ ולגבש סל תרבות מקרי, אני לא מוכנה לעשות את התפקיד הזה. אני לא קניינית, ומעולם לא ראיתי את עצמי ככזו".
התחום בו הניג גאה במיוחד הוא חלקה של היצירה הישראלית בפסטיבל, אך יחד עם זאת, לדבריה, המנדט הראשון של הפסטיבל הוא חשיפת יצירה בינלאומית לקהל הישראלי. "בשביל זה, בין היתר, הוא מקבל תקציבים. מיכה לבינסון החל קו של עידוד גדול ליצירה הישראלית, ואירח הפקות שנבנו במיוחד עבור הפסטיבל. אין לנו מנדט להשתמש בהפקות שקיימות ממילא, והתפקיד שלנו לתת במה להפקות שלא היו יכולות להתקיים אלא תחת המטרייה של הפסטיבל. אני מאד גאה ביצירה הישראלית בפסטיבל הנוכחי, ואין כאן שום מופע שנלקח כברירת מחדל".
על חלומות לעתיד היא משיבה: "הייתי שמחה לפתח את הערכיות, להוציא אותו מהקונטקסט הנהנתן - יותר ערכיות ופחות ממלכתיות", ועל השאלה המתבקשת לסיום, אם הממלכתיות של "פסטיבל ישראל" היתה השנה תיק כבד במיוחד, היא משיבה: "זה היה תיק גדול", ומוסיפה: "תכתבי אין תגובה".