לא בגלל אשתי
מנכ"ל הבימה לא מבין מה רוצים ממנו. אז מה אם אשתו, גילה אלמגור, מקבלת את התפקידים הכי נחשקים בתיאטרון שהוא מנהל. אז מה אם ביום ראשון יוצא התיאטרון למוסקבה כדי להעלות שתי הצגות עם אלמגור. "להציג את זה כמסע שאני מארגן לאשתי זה עלבון לאינטליגנציה", טוען יעקב אגמון, וחושף לראשונה את משכורתו. לרחם? מה פתאום

יעקב אגמון כועס. מה כועס, רותח. וכמה שהוא מנסה לשמור על קור רוח ואיפוק, לא ממש מצליח לו. קשה לו לשמוע את הביקורת שהוטחה נגדו. מעצבן אותו שמכל הכיוונים משפדים אותו ומנסים למצוא מזימות נסתרות בנסיעת הבימה, התיאטרון שהוא עומד בראשו, למוסקבה. קשה לו להבין למה מחפשים אותו כל הזמן, ובעיקר למה מנגחים אותו על הפרויקט המבורך הזה, בעיניו, כמובן.
85 שנים אחרי היווסדו במוסקבה, יחזור ביום ראשון התיאטרון הלאומי למסע הופעות בן שבוע בעיר. המוקש, בעיני המבקרים, הוא הרכב המסע. ההצגות שנבחרו לייצג את התיאטרון הן "קדיש לנעמי", "הקיץ של אביה" ו"אנה פרנק", שבשתיים מהן משחקת בתפקיד הראשי גילה אלמגור, אשתו של אגמון. במקביל תיערך בסינמטק של מוסקבה רטרוספקטיבה של סרטי אלמגור, מה שיוצר את הרושם כאילו המסע סובב סביבה וכאילו נרקח למענה. "ריח לא טוב עולה מהמסע", כתב עמוס אורן לפני כמה שבועות במוסף זה, וביקר את העניין קשות. אגמון מתחיל את שיחתנו בלשונו של אורן שנצרבה עמוק בנשמתו: "ריח משכר עולה אצלי לקראת היציאה למוסקבה. התחושה שלי שזו אינה סתם עוד נסיעה של תיאטרון, אלא נסיעה שמעבר למשקלה התרבותי הרב יש לה חשיבות במישור היחסים המדיניים בין ישראל לרוסיה".
התיאור רב החשיבות הזה לא מנטרל אצלו את הכעס. המילים שאגמון משמיע מנסות לעטוף את הזעם שבתוכו, אבל הוא פורץ מכל מיני פינות במהלך השיחה.

המנכ"ל וגב' אגמון

אגמון הכין הצגת תכלית מרשימה, פלקטים שמפרטים את מטרת הנסיעה, תכנונה, השותפים לה, רשימת המממנים את עלותה – 1.3 מיליון שקל – ערימת מכתבים שכוללת את ברכותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ, שר התרבות הרוסי והישראלי, קלסר עב כרס שמכיל תכתובות, מספרים, כספים. הוא מדבר בשטף, מקמץ בחיוכים, קם מכסאו וחוזר ומתיישב בתדירויות גבוהות. שקט נפשי, רוגע ואדישות הן לא המילים הנכונות לתיאור מצבו בעקבות העליהום עליו.
"להציג את זה כמסע של חברת נסיעות שאני מארגן לאשתי זה עלבון לאינטליגנציה, לא רק לעובדות", הוא אומר. "כן, במקרה הזה נעלבתי, למרות שלא מכל דבר אני נעלב כל כך מהר. אומרים שקנאת סופרים תרבה חוכמה, אך לעיתים היא מרבה טיפשות. שנה וחצי אנחנו עובדים על הפרויקט הזה, וציפיתי שתהיה הערכה. לא העליתי בדעתי שתהיה כזו ביקורת. יותר מזה, בשום מקום לא הסתרתי את הקשר ביני לבין גילה, ופתאום זה הפוקוס להשתלחויות".

- ובכל זאת, הטענות הן על הבחירה והמינון. אולי היית צריך להיות יותר זהיר: שתיים מתוך שלוש הצגות זה רוב מוחץ לגילה. יש עוד שחקניות טובות בהבימה.

"נציגי תיאטרון וכטנגוב, שקרוי על שם הבמאי הארמני שביים את 'הדיבוק' של הבימה ב- 1922 במוסקבה, באו לכאן, והם שבחרו את ההצגות. ל'אנה פרנק' הם התחברו דרך השואה. 'קדיש לנעמי' דיברה אליהם בגלל הפן היהודי. זו הצגה שקיבלה ביקורות מצוינות, כתבו שהיא ההצגה הטובה ביותר של גילה, אז בגלל שהיא אשתי אני צריך לוותר עליה? 'הקיץ של אביה' נבחר בכלל על ידי נציגי הסוכנות, כהצגה שהם רוצים להעלות בפני הפעילים שלהם והקהילה היהודית במוסקבה. זו לא היתה יוזמה של הבימה ולא של תיאטרון וכטנגוב. כל המסע הזה נולד מיוזמה של סינמטק מוסקבה להעלות סרטים של גילה. בעקבות זאת הגה דן אוריין, נספח התרבות של ישראל במוסקבה, יוזמה לחילופי תרבות בין שתי המדינות. הוא חיבר זאת למלאת עשר שנים לכינון היחסים בין ישראל למוסקבה. כך נולד החיבור בין הבימה לתיאטרון וכטנגוב וכל המסע הזה, וכך נסגר מעגל של שני תיאטראות שההצגות המרכזיות שלהם עוצבו על ידי במאי אחד".

- יש שאומרים שכתיאטרון לאומי שמייצג את ישראל, היו צריכות לצאת למסע כזה הצגות מקור.

"הטענה לא לעניין. בעיני, הנושא היהודי הוא שמאפיין את ההצגות. העיבוד של חנן שניר ל'קדיש לנעמי' והתרגום של נתן זך לפואמה של אלן גינזברג בהצגה הופכים אותה למחזה ישראלי לכל דבר. אני לא בטוח ש'תמרה' או 'זוגיות', הצגות ישראליות נהדרות, היו מתחברות לקהל הרוסי".

- ואם לא יבוא קהל ולא יימכר אף כרטיס?

"גם על זה תקפו אותי, ועיתונאי אחד אפילו הזהיר אותי שזה יכול להיות פלופ כלכלי. יש לו יומרה ללמד אותי לנהל תיאטרון? הרי מאז שנכנסתי לזירה של פעילות לא השארתי גירעון של שקל אחד. הכיסוי הכלכלי של הנסיעה הזו לא נבנה על מכירת כרטיסים במוסקבה".

- נטען נגדך שיצרת לצורך המסע אירועים כמו תערוכת הקריקטורות של זאב, הנחת זרים בקבר החייל האלמוני וציון עשר שנים לקשרים שלנו עם רוסיה רק כדי למלא את המסע בתוכן, כשבעצם כל אלה הם רק תירוצים קלושים לפסטיבל גילה אלמגור.

"ריבון העולמים, מה זה צריך להיות? אם חגיגות העשור הן תירוץ שהמצאתי, אז מה, כולם מטומטמים? ראש הממשלה, שר החוץ, שר התרבות שבירכו אותי, שר התרבות הרוסי שכתב מכתב מלא שבחים - הרי רק מהמכתבים והמחמאות שלהם אני צריך לקבל שגעון גדלות. מעבר לזה, הגישה שלי לתיאטרון אומרת שצריך לעסוק גם בדברים שמעבר להצגות, ותוכנית המסע היא ביטוי לדרך העבודה של הבימה בשבע השנים שאני כאן. יש אצלנו גלריה שמתחלפת מדי הצגה, אנחנו עושים את התיאטרונטו, קברט סאטירי וספרותי ועוד לא מעט פרויקטים מחוץ להצגות. הראייה הכוללת שלי היא לא רק הצגות, אלא אחריות חברתית ותרבותית. מדוע לא לקחת לשם את הקבלות שיש לי על דברים שאני עושה כאן? לכן יש תערוכה של זאב, לכן הבמאי חנן שניר יעשה שם פסיכודרמה כמו שהוא עושה כאן, לכן תיערך פגישה עם אינטלקטואלים במוסקבה. זה חלק אינטגרלי מתפיסת התיאטרון שלי, לא תירוץ למסע של גילה".

- שחקנים בהבימה טוענים שאשתו של המנכ"ל מקבלת את התפקידים הראשיים בגלל הקשר המשפחתי, ואחרים מפסידים צ'אנסים.

"אף אחד מהשחקנים לא דיבר איתי על זה מעולם. אני יוצא מתוך הנחה שכשאתה בוחר מישהו לשחק את 'המלט' יהיו מי שיחשבו שאתה לא מבין, או שיש לך אינטרס כזה או אחר, וזה לגיטימי. שחקן שלא חושב שהוא הטוב ביותר ושהוא זה שצריך לשחק את המלט, חסר לו המשהו של להיות שחקן. פורמלית, גילה נכנסה להבימה לפני שמוניתי למנכ"ל. דוד אלכסנדר, המנהל הקודם, חתם איתה על הסכם בראשי תיבות, וסוכם שהיא תשחק ב'רוחות'. זו עובדה היסטורית. חנן שניר ביים את 'קדיש לנעמי' לפני 20 שנה עם ליא קניג, וביקש להעלות את ההצגה עם גילה. אילן רונן, שביים את 'בית ברנרדה אלבה', אמר שיעשה את ההצגה בתנאי שגילה תהיה שם. אני לא כפיתי עליו. גם נולה צ'לטון, שתביים אצלנו את 'שנינות', ביקשה לעבוד עם גילה. אז אני יודע שעובדות לא מעניינות ונורא נחמד לראות את זה כמנכ"ל שמסדר לאשתו עבודה, אבל זה מאוד רחוק מהאמת".

- אולי הבמאים פשוט רוצים קשרים טובים עם המנכ"ל.

"לא, זה לא יכול לקרות, כי במאים יציעו בדרך כלל לגילה תפקידים שיתאימו לה. לא מזמן הציעו לה תפקידים בבאר שבע ובקאמרי, אבל מה, אני משוגע לוותר עליה? היא הוגדרה כמלכת הסרט הישראלי, ולא על ידי, אין ספק שהיא אחת מבכירות השחקניות בתיאטרון, עשתה הצגה שתורגמה ל-14 שפות, כתבה שני ספרים מאוד מצליחים ועכשיו עומד לצאת ספרה השלישי, הסרטים שלה זכו בפרסים בינלאומיים, היא חברת מועצת עיריית תל אביב, עוסקת בפעילות התנדבותית, ועוד דבר: היא גם נראית לא רע. ובאמת, באופן אובייקטיבי, זה ריכוז שיש לו מחיר, לא רק חיובי. לאנשים קשה עם זה. יש מי שאומר, וואלה, מספיק. אבל אלה הם חייה. נקודה. בעיני היא נכס לתיאטרון הבימה. זה לא שהיא מסכנה, שאף אחד לא הציע לה תפקיד ורק בעלה נשאר לעזור לה".

המנכ"ל ותלוש המשכורת

אגמון הגיע לניהול הבימה ב-95', כשהתיאטרון היה על סף פשיטת רגל. הוא קיצץ בכוח אדם, הפחית משכורות, הקפיא שכר ולקח על עצמו גם את תפקיד המנהל האמנותי, מהלך שלא אחת עורר ביקורת כלפיו. אגמון, אלוף ההתנסחויות, מצא גם לזה הסבר: "כדי לבנות ולשנות את המוסד, האמנתי שמחויבת ריכוזיות של אדם אחד, כשלצידו פועלת הנהלה אמנותית. בעולם קיימים כל המודלים: מנכ"ל שהוא גם מנהל אמנותי, מנכ"ל שלצידו מנהל אמנותי וכו'. אני מציע לשפוט את המוסדות הללו לפי התוצאה".
והוא, שבטוח שתמיד יהיו אנשים שלא יסלחו לו על שהצליח, מרוצה מהתוצאה. גם הגרעונות של התיאטרון שבניהולו לא מטרידים אותו. "אף גירעון לא מהתקופה שלי. התחייבתי שכל שנה, מרגע כניסתי, יהיה לתיאטרון רווח תפעולי, ואכן קיימתי. את החובות של העבר אני לא מוכן לקחת על עצמי. אם דורשים שנהיה תיאטרון לאומי, צריכים לדאוג שנוכל להתקיים, אבל הולכים ומשקיעים 25 מיליון דולר בבניין של הקאמרי. עיני לא צרה בהם, אבל אנחנו לא מצליחים לקבל תקציב לשיקום הבניין שלנו".
יחד עם זה, לפני כמה חודשים פורסם שאגמון ואלמגור משתכרים יחד 1,157,900 שקל לשנה, מתוכם מקבלת אלמגור 315,185 שקל. "לפרסומים על משכורתה של גילה אין שחר", טוען אגמון. "יש לה חוזה קולקטיבי, והסכומים רחוקים ממה שפורסם". באשר למשכורת שלו הוא אומר: "היא בנויה על משכורות שהיו בתיאטרון בעבר. אני משמש בשני תפקידים, ואין במשכורת שלי דבר אחד חריג מהמשכורות של אלה שהיו כאן לפני". אגמון חושף כאן לראשונה את משכורתו: עלות השכר שלו, כולל הטבות (שימוש והחזקת רכב, דמי הבראה, הפרשות סוציאליות, כלכלה) לשנת 2001 – 670 אלף שקל.

המנכ"ל ו"מרי לו"

אבל הביקורת לא מסתיימת בעניינים הכספיים. יש שמבקרים את הרפרטואר שהבימה מציג כתיאטרון לאומי, וטוענים שמקומן של חלק ניכר מההפקות הוא בתיאטרון המסחרי.
אגמון, שנדמה היה שכילה את כל זעמו בראש הפרק הרוסי, דומה עכשיו להר געש, שהפעילות הוולקנית רוחשת בו ומטעינה אותו בלבה רותחת. גם הנושא הזה מוציא ממנו ניצוצות של חימה כלפי אלה שהוא קורא להם "נאחסולוגים" – אלה שמנסים לעשות לו נאחס. "המבחן שלי הוא אם אצליח לנהל את המפעל הזה או אכשל, ומגיע רגע שאתה מנתק מגע עם הקנטות מהסוג הזה. בעיני, הצגה כמו 'מונולוגים מהוואגינה' לא צריכה להיעשות על ידי הפרינג', כי מעבר למציצנות, הסקרנות והגירוי יש בהצגה גם אמירה לגבי מעמד האישה וההתייחסות אליה. כשאמירה כזו מבוצעת על ידי שחקניות מהשורה הראשונה, זה אומר שאנחנו, כתיאטרון לאומי, אומרים לכם: רבותי, ככה לא מתנהגים לנשים.
"אומרים לי שתיאטרון לאומי לא צריך לעשות מחזות זמר, ומה פתאום 'מרי לו' ו'הברווזון' מועלים בהבימה, ואני עונה שבכל שנה מעלה הנשיונל תיאטר בלונדון מחזות זמר כדי לשמח לבב אנוש, וזה לא בא על חשבון הדרמה הקלאסית. כל דבר שמצליח, אומרים אצלנו שהוא מתאים לתיאטרון המסחרי. כשעשינו כאן את 'בוסתן ספרדי' כעסו עלי מבקרים למיניהם. אני מאחל לעצמי שאחרי כל הצגה שעלתה 750 פעמים והכניסה לתיאטרון הרבה כסף, יכעסו עלי. 750 אלף איש נהנו ממנה, הרגישו שהם בבית כנסת חילוני. אלה שביקרו באו מעמדת התנשאות עדתית. הרפרטואר שלנו השנה כולל גם את 'מחכים לגודו', 'מותו של סוכן', 'קופסה שחורה' של עמוס עוז, מחזה חדש של סובול וגם את 'מאמי' ו'מרי לו'. אני לא מתבייש בתוכנית העבודה שלנו. אותם אנשים שההצלחה של הבימה ושיקומה הם לצנינים בעיניהם, מטיפים לי מוסר ומגדירים לי מה זה תיאטרון לאומי. אני שואל כל אחד מהם: מי אתה שתגיד?"

המנכ"ל והמשקה החביב עליו

אגמון יודע שכל מיני קולות נשמעים בהקשר של הבימה. נמאס לו להתייחס להחרמתו את פרס
התיאטרון, והוא אומר בציניות שבהיעדרו מהטקס הוא מגדיל את הסיכוי של יתר התיאטראות לזכות. שחקני הבימה, לטענתו, לא מקופחים, כי הם מקבלים פרסים אחרים. הוא מודע לקישור שאוהבים לעשות בין פעילותה הציבורית של אשתו כמחזיקת תיק התרבות בעיריית תל אביב לבין ניהולו את התיאטרון, ומדגיש שהתיאטרון שלו מתוקצב על ידי המדינה ואינו מקבל אגורה מהעירייה. אז למה ראש העירייה, רון חולדאי, מצטרף למסע למוסקבה? לפי אגמון, זה קורה בזכות הסכם ידידות בין מוסקבה ותל אביב, שנחתם לפני שנה. מבחינתו הכל בסדר, רק הנשמות הטובות הורסות לו את תחושת ההישג.
כששואלים את אגמון מהו ההישג הכי גדול שלו, הוא מדבר על התמדתו, עיקשותו ו"היכולת למוטט את האנשים שעובדים איתי. כשהם מגיעים לאפיסת כוחות, אני מגיע לרעננות חריגה". הפספוס של חייו, מבחינתו, הוא שלא הלך לפוליטיקה. בשנה וחצי האחרונות הוא מתהלך מיואש, בעיקר כי נעלמה לדעתו האלטרנטיבה לשינוי. הוא כואב את האסקפיזם, "שבעבר היה לכיוון רעיונות חדשים ועולמות אחרים, והיום הוא לבתים וקירות בטון, בגלל הפחד".
ולמרות הכל, למוסקבה הוא נוסע בכיף ובהתרגשות, גם בגלל התיאטרון, גם בגלל החזרה לשורשים התרבותיים, גם בגלל ההקשר הרחב שמחבר את מדינת ישראל לעניין, וגם בגלל הוודקה, המשקה החביב על אגמון, שברוסיה הוא על תקן מי עדן. "לוודקה יש יתרון גדול בעיני, כי אין אחריה הנגאובר. אני אוהב לשתות וודקה ולא שותה שום משקה אחר, בעיקר כי אני נהנה ממנה. לפעמים עושים גם דברים שנהנים", הוא אומר ומרים את הכוסית שליוותה אותו לאורך כל שיחתנו.


פרסום ראשון: ,
לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה לא בגלל אשתי
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד