"היום כבר לא מייצרים מכוניות גרועות"
ברור, כמו כל אמיתה מעשה ידיו להתפאר של הדינוזאור המופלא והחביב, המוכר לנו היטב – ישראלוס-ספצוס-מכוניטוס
אם תשאלו אותי, אחד המשפטים המאפיינים את ענף הרכב בארץ הוא זה הנשמע בשנים האחרונות מצד כל מי שמבין ברכב, או מתיימר להבין ברכב, או חושב שהוא מבין ברכב. ואני מדבר על הקביעה האומרת ש"היום, שלא כמו בעבר, פשוט לא מייצרים מכוניות גרועות". בלי שום קשר לעובדה שמשפט זה אינו נכון עובדתית, הוא גם משקף בצורה מאוד מדויקת את התייחסותו המוזרה-משהו של מר ישראלי הנכבד למכונית שלו. ולפני שנגיע לדיון מלומד בעובדות מוטוריות-היסטוריות, מעט סמנטיקה ברשותכם.
כי למה בדיוק מתכוון הישראלי הממוצע כשהוא משלח משפט שכזה לכיוון המשוער של הסביבה החברתית הקרובה? שלכל המכוניות יש ביצועים טובים, או אחיזת כביש אופטימלית, או צריכת דלק זעומה? שכל המכוניות בטיחותיות במידה מרבית? אתם, וגם אני, יודעים שזה לא המצב. הישראלי מתכוון הרי לכך שכל המכוניות "טובות", קרי הן אינן מתקלקלות לעולם, לא מחלידות אף פעם, ומסוגלות שלא להיכשל בהגנה עלינו ועל היקרים לנו.
נכון, אבל...
אז נכון, הרמה הכללית של מכוניות חדשות השתפרה מאוד בשני העשורים האחרונים, וכבר לא מייצרים מכוניות באיכות מחפירה כמו דוגמאות מסוימות שהגיעו אלינו בעבר ממדינה מזרח אירופאית מסוימת, בשמה אני לא נוקב עקב סימפטיה מיוחדת לעדה הרומנית. אבל עדיין, למרות שהמכוניות של היום מתוכננות בעזרת מחשבי-על, מורכבות על-ידי רובוטים סופר-מתוחכמים ומדויקים ונבחנות בעזרת לייזרים לרוחב ולגובה, אין בכך כדי להעניק לכולן באופן גורף תעודת ביטוח של אמינות, בטיחות או איכות מושלמת.
יש כמובן מכוניות טובות, יש בפירוש מכוניות טובות פחות. אין כל ספק כי מכוניות מסוימות זכאיות לכינוי "אמינות" ויש שלא יזכו בזה בעתיד הקרוב, חלקן מרווחות ונוחות יותר, אחרות מרווחות ונוחות פחות. וזה הרי ברור כשמש. כי מי בדיוק אמור לייצר מכונית הנמכרת כאן לצרכן תמורת ששים ומשהו אלף שקלים, ולשמור על סטנדרטים דומים ה"שווים" באולם התצוגה הישראלי כמה מאות אלפים?
ואם אתם רוצים שאחדד את הנקודה, הרי שאמירה מעין זו אינה נכונה או הגיונית יותר מאשר לומר "כל הגברים - או נשים אם תרצו - אותו דבר". ואתם הרי מסכימים אתי בוודאי שמדובר כאן בהכללה אווילית ומשוללת כל בסיס. או שאולי אתם חושבים אחרת…
כמי שמוצא עצמו בוחן מכונית חדשה, כמעט מדי שבוע, אין לי כל בעיה לספר לכם על עשרות דוגמאות של מכוניות בפירוש "פחות טובות", כאלה עם "איכות הרכבה" מפוקפקת, מושבים שאינם מאפשרים תנוחת נהיגה נכונה ופוגעים כך לא רק בנוחות, אלא גם בבטיחות. יש כאלה עם מחוונים שאינם נראים לעין, יש כאלה עם שדה ראיה שערורייתי, עם נפח פנימי בלתי מספק, עם תא מטען מגוחך, בעלות אחיזת כביש מתעתעת, תיבות הילוכים מסרסות-מנוע וממש לא "חכמות", עיצוב משמים וחסר השראה, מערכת מתלים שמתעללת בנוסעים – יו ניים איט.
הריגוש...
אבל מעבר לכך, הבעיה האמיתית עם הקביעה הזו אינה טכנית בלבד. הבעיה היא ההתייחסות שנרמזת ממנה למכונית, ולא במקרה. כי הרי כל מי שהדם בעורקיו מהול בשמן סינתטי איכותי, המחשיב עצמו חובב הגה של ממש, פשוט אינו מסוגל, ולדעתי גם לא צריך, להביט במכונית במונחים של אמינות בלבד.
אותו נהג, שלצערי דווקא ממנו יש מעטים מדי, מחפש במכונית שלו דברים נוספים: למשל עיצוב שובה עין המותיר אותו פעור פה ומאוהב בכל פעם מחדש. או מנוע רב-עוצמה המסוגל לא רק לביצועים מלהיבים, אלא גם לצליל שובה אוזן. ואולי אחיזת כביש דביקה, השומרת את המכונית צמודה לאספלט גם כשהוא נוהג מהר במיוחד.
בקיצור, אותו אחד המעונין גם בריגושים מוטוריים. נכון, הוא אינו מאושר מתקלות מטרידות, אך כל עוד מדובר בגדר הסביר והסביל, הוא מסוגל לחיות איתן. שמירת ערך תודות לאמינות ותדמית נקייה מרבב? הוא יודע הרי שבשביל הנאות צריך לשלם בחיים, ואת החשבון יקבל עם ריבית כאשר ינסה למכור את זוגתו שעל גלגלים.
אז...
לקנות מכונית על פי שיקולים קרים של אמינות, עלות אחזקה נמוכה, שמירת ערך, זה כמו שאשה תבחר בבעל לא על-פי סגולותיו, אלא לפי הסכום שהוא מוכן לשרבט בכתובה, בערך. זה טוב (תיאורטית) במקרה שמתגרשים, אבל מה עם חיי הנישואין עצמם? לא חבל לבזבז שנים יפות על שעמום ובינוניות?
