באין פתרון לפיגועים

שוב פיגוע בלב הארץ, השלישי לחודש. מלבד תקופה קצרה של כארבעה-חמישה שבועות, בשיאו של מבצע 'חומת מגן', מלחמת המחבלים-המתאבדים בישראל לא פסקה אף לרגע. גלי הפיגועים עלו וירדו בעיקר בהתאם להצלחותיה של מערכת הביטחון לאתר ולמנוע אותם.
תפקיד מסוים, אם כי שולי, בוויסות תדירות הפיגועים מילאו גם שיקולים טקטיים של הרשות הפלסטינית ושל המפקדים הבכירים בארגוני הטרור האסלאמיים. ההפוגות נוצלו על ידם להתארגנות מחדש ולקביעת יעדי פיגועים חדשים. מחסור בבשר תותחים לא הורגש אצלם: מאות צעירים וצעירות פלסטינים מוכנים, לאחר אימון קצר, להתאבד בתוך קהל של אזרחים ישראלים. למעשה, קיים תור לא קצר של מתנדבים חדורי שליחות לבצע פשעים נגד האנושות. והרחוב המוסלמי, אחוז דיבוק, אף מעניק להם את ברכתו.
גם מבצע 'חומת מגן', שמבחינה צבאית ואסטרטגית ייחשב בצדק להישג מרשים, לא שינה את התמונה האכזרית. מאות ההרוגים הפלסטינים, אלף העצורים בבתי כלא ישראליים, רבבות המבנים שנהרסו במחנות הפליטים ואין ספור כלי נשק ומטעני חבלה שנתפסו – פגעו לזמן מוגבל בלבד ביכולות המבצעיות של יוזמי הטרור ומבצעיו. המבצע לא יכול היה להחליש את מניעיהם הדתיים-לאומיים של המפגעים ולא לכבות את אש השנאה המפעמת בלבם. אולי אף חיזקה.
נהוג לטעון שאין פתרון צבאי לטרור התאבדותי, משום שמי שמת להתאבד, לא יושפע מסכנת מוות בקרב מול חיילים. אלא שההיסטוריה של פעולות טרור מלמדת שיעור הפוך. מסעי פיגועים רצחניים הופסקו וארגוני טרור דוכאו רק בכוח, רק בפעילות צבאית נמרצת, יעילה, בלתי פוסקת וממוקדת. הכרעה צבאית היא, לכן, תנאי הכרחי למיגור הטרור. תנאי הכרחי ולא מספיק. תנאים נוספים הם פתיחת אופק מדיני וכלכלי, שיגרום לאוכלוסייה שבה מגויסים הטרוריסטים להתנער מהם, גינוי חריף (בלי "אבל") של דעת הקהל הבינלאומית ושלילת טרור חד משמעית מפי ההנהגה המדינית הפלסטינית. בהיעדר תנאים אלו – והם לא מתקיימים כעת, לא כולם ולא מקצתם – בלימה זמנית של הפיגועים ומאמץ לסיכולם מראש הם המקסימום הניתן להשגה.

הזדמנות אחרונה למשק

נדרשה מפלה ממשלתית קודמת מבישה בכנסת, ונדרש איום חד כתער של חברות בינלאומיות לדירוג האשראי, ונדרשו פיטורים מיידיים של שרים וסגני שרים של ש"ס מהממשלה, ונדרשה משמעת ברזל קואליציונית בליכוד ובעבודה, ומעל לכל נדרשה תחושה מבהילה של אסון כלכלי קרב ובא – כדי שתוכנית החירום הממשלתית תאושר בקריאה ראשונה.
ורק בקריאה ראשונה: עד להפיכת התוכנית על פרטיה לחוק מחייב, יחלפו עוד שבועיים-שלושה. יהיו דיונים מייגעים באחת הוועדות של הכנסת, ועדת הכספים או ועדה שתוקם במיוחד לשם העברת החוק, יהיה מקצה תיקונים ושינויים, ויהיו הצבעות שנייה ושלישית.
מרחב הזמן הנותר עד צאת תוכנית החירום מרחם החקיקה לשטח המשק יאפשר למשרד האוצר לשלב בה לפחות שני יסודות נוספים. האחד: ההמלצות לרפורמה במס של ועדת רבינוביץ'. אף שפרטיהן לא סוכמו, העיקרון שלהן ידוע: פחות מס על העבודה, יותר מס על ההון. כמה פחות? משרד האוצר, המודע למיעוט ההכנסות הצפויות ממסי ההון החדשים, יהיה מוכן להקציב להפחתת מסי העבודה כמיליארד שקלים. מכאן, שתוכנית החירום לא תהיה שלמה בלי שתשולב בה הרפורמה במערכת המס.
מהלך מתבקש נוסף הוא קיצוץ בתקציב הביטחון, במיליארד שקלים לפחות. הקיצוץ אפשרי ונחוץ, ולא יחליש את היכולות הביטחוניות של ישראל.
מלבד שני שינויים אלו, חייבים ראש הממשלה ושר האוצר להתייצב כאיש אחד נגד דילולה של תכנית החירום ומסמוסה בהסכמים קואליציוניים ובדיוני ועדות. המשק הישראלי ניצב על סף קטסטרופה; זו התכנית האחרונה להצלחתו, עם ש"ס או בלעדיה.