הוויכוח בין שמאל לימין הסתיים

יוסי שריד, אל המעיין, משרד החינוך וכל היתר – כולם עשויים להיראות זוטות בלבד במאבק עקרוני ויסודי בהרבה, המתחולל – אפשר להעז ולומר – מאז ראשית קיומו של העם היהודי, בין שתי תפיסות שונות של זהות יהודית: על-פי התפיסה האחת, זהו עם, לאום, לאומיות שמתוכה מתחייבים דברים מסוימים, וללאומיות הזו יש גם דת ותרבות דתית מסוימת. על-פי התפיסה השניה, אין ישראל אלא בתורתו. ללאומיות אין כל משמעות אלא בתורה, ואם אין תורה, כל העסק הופך חסר מובן.

כל ברית בין שתי התפיסות הללו לאורך ההיסטוריה היהודית היא תמיד זמנית, תמיד אד-הוק, תמיד שביתת נשק ולא ברית אחים אמיתית, שכן אלו שתפיסתם "אין ישראל אלא בתורתו" מרגישים כי בכל פעם שיש להם כוח מסוים הם מוכרחים – אין להם ברירה אחרת – לנסות להשיג את המקסימום כדי להטות את הכף לעבר הקוטב הזה.

כבר לפני שנים היה ברור לי כי הקונפליקט הדתי-לאומי הוא הקונפליקט האמיתי שיזעזע אותנו, אבל לא צפיתי כי יתווסף לפתיל הדתי גם הפתיל העדתי שהוסיפה ש"ס, ושיצר כוח נפץ אדיר. ברגע זה, אין לי אלא לומר לליכוד: רבותיי, היה בינינו ויכוח אמיתי בין ימין ושמאל על ארץ ישראל השלמה. הוויכוח הזה נגמר, וכיום הוא בעיקרו כמותי; להחזיר יותר או להחזיר פחות. אם נושיב את יוסי שריד ועוזי לנדאו בחדר אחד על מנת שישוחחו על אלף נושאים בעולם, נמצא ביניהם שלל הסכמות מדהימות: על איך הם רואים את העולם המודרני, את ההיסטוריה היהודית, הכלכלה, הטכנולוגיה, המסורת, מיהו יהודי. הם חלוקים עכשיו על לא יותר מכמה קילומטרים מרובעים להחזיר. ואם כך, למה אנחנו – שמאל וימין גם יחד – מאבדים במו ידינו את הזהות הישראלית לש"ס? הלוא יש כיום אינטרס גמור למגורים משותפים – קו-הביטציון, במקור הצרפתי – של שמאל וימין. בצרפת השיטה עובדת כבר שנים רבות בוואריאציות משתנות; אצלנו זה יוכל לייצב את המערכת הפוליטית בהסכם ארוך-טווח שיאפשר לסיים את הסכמי השלום, ואז לפנות לשאלות יסוד של חוקה, הפרדת דת ומדינה, כלכלה, צימצום פערים והוצאתה של המדינה מהמצב שבו גופים שונים בונים להם מובלעות פיזיות ממש, כפי שרשת החינוך של ש"ס משמשת כלי לבניית קאדרים, לבניית השקפת עולם אחרת.

ש"ס לא עוזרת כלל לגיבוש הזהות הישראלית. את הישראלי אני מגדיר כיהודי הטוטאלי, אבל לא כך יגדיר זאת הרב עובדיה יוסף. הוא יראה אותנו תמיד כחסרים, שכן "ישראלי" בעיניו היא סתם אזרחות, והמהות האמיתית של כולנו היא זו הדתית. בשעה שאנחנו לוקחים על עצמנו אחריות טוטאלית וקובעים כי כל מרכיבי המציאות כאן הם יהודים כנגזרת של הישראליות שלנו, הרי שסדר העדיפויות של ש"ס אחר לגמרי. זו איננה מפלגה דמוקרטית אלא גוף שנשמע לרב, ללא ייצוג נשי וללא כל תהליכי בחירה דמוקרטיים. זה אמנם חוקי, אבל מה זה משדר מבחינה חינוכית? מבחינת הדמוקרטיה הישראלית? ש"ס היא בגדר נסיגה עמוקה מההכרה שכל דבר שנעשה במדינה הוא יהודי שכן אנו במדינת היהודים, כפי שכל שנעשה בצרפת הוא צרפתי.

לליכוד, לעבודה ולמרצ אין רשתות חינוך משלהן. בזכות אחריותנו המשותפת והסולידריות אנחנו מבקשים לתת לכל צעיר כאן מינימום בסיסי של אזרחות, דמוקרטיה, יחס למקורות – כל מה שבונה את אישיותו ויוצר את השותפות לזהות הישראלית. ש"ס מסרבת להיות חלק מזה. היא בונה סוג של אדם שלא יוכל להיות שותף במלאות הזו. המצוקה החברתית שש"ס מתיימרת לטפל בה היא עניין חשוב, אבל לא סביר לתת למפלגה אחת כספים על מנת שתטפל בו. המצוקה החברתית היא בעיה של כולנו, והטיפול בה מוכרח להיעשות רק בכלים ממלכתיים.

הוויתורים לש"ס צריכים להדאיג את הליכוד לא פחות מכפי שהם מטרידים את השמאל, ואני קורא לליכוד להביט אל העתיד ולא להתחפר עוד בעמדות הישנות. אנחנו זקוקים למפלגה ימנית לאחר השלום. כאיש שמאל, אני מעוניין שיתקיים אתגר לשמאל לאחר השלום, כפי שקורה באירופה. הצטרפות הליכוד לממשלה בשלב זה תוכל להיות גם תחילת בנייתה כמפלגת ימין של לאחר-שלום.

א.ב. יהושע הוא סופר ומחזאי