בילוי חדש: דראגון בואטינג

רק באמריקה זה יכול לקרות: מסורת סינית עתיקה בת 3,000 שנה הופכת להיות כמעט ספורט לאומי, עם משטר כמעט צבאי של אימונים מפרכים, חגיגות אינספור ופסטיבלים בינלאומיים שמושכים אליהם מאות אלפי-תיירים.

מדובר בספורט הקבוצתי דראגון-בואטינג - חתירה בסירה ארוכה בה יושבים 20 איש בזוגות, וכל אחד מבני הזוג חותר עם משוט בצד אחד של הסירה. הסירה הארוכה מקושטת בדרקון בתחילתה ובסופה, בדיוק כמו מסורת הסירות העתיקות בהן הסינים נהגו לחתור פעם כדי להגיע ממקום למקום. פעם, הסינים המסכנים נאלצו לחתור בסירה הזו בעיקר מתוך אילוצים. היום, באמריקה של תרבות השפע, זו תרבות פנאי שסוחפת רבים וטובים.

כמובן שהקהילות הסיניות העצומות בארצות הברית ובקנדה, שדואגות לשמר את המסורת הסינית, הן אלה שייבאו את הספורט המעניין הזה לצפון-אמריקה, מתוך רצון לשמר את המסורת. הרעיון היה ליצור פעילות לסינים שחיים בצפון אמריקה, המשופעת באגמים שמתאימים מאוד לחתירה בסירות. אף אחד לא האמין שהספורט הזה יסחוף גם כל כך הרבה קנדים ואמריקנים שאין להם ולו קשר קלוש למסורת הסינית, ובעיקר יסחוף את התאגידים האמריקניים הגדולים.

לכל חברה גדולה שמכבדת את עצמה בקנדה יש היום קבוצת דראגון-בואטינג מקרב עובדיה, שמתאמנת בערבים ובסופי השבוע. העובדים לובשים את מדי החברה לתחרות, וסמל החברה מוטבע על משוטי החותרים. מארגני הפסטיבל אומרים בפירוש שכל הרעיון של דראגון-בואטינג נועד גם כדי ליצור קשרים עסקיים וליצור עירוב בין עובדי התאגידים הגדולים.

אווירת קרנבל, סדר מופתי

וכך מתקיימים להם מדי שנה בטורונטו ובוונקובר פסטיבלים בינלאומיים ענקיים לדראגון-בואטינג, שהם בעצם תחרות בין כל הקבוצות בעיר. אבל זו לא רק התחרות. מדובר בפסטיבל ססגוני ענק, שכולו סביב המסורת הסינית, עם דרקונים, תחפושות, מוסיקה וקרנבל סיני מסורתי. הפסטיבל השנתי ה-14 של טורונטו יתקיים השנה ב-22-23 ביוני באיים שלחופי העיר טורונטו ובאגם אונטריו. למעלה מ-200 קבוצות יתחרו במאה מירוצים שונים באותו סוף שבוע, שעיקרם חתירה בקבוצה למרחק של מאה מטר (זה לוקח 2-3 דקות).

מאות אלפי צופים מגיעים לצפות במירוצים, לעודד את הקבוצות ולהשתתף בחגיגות הקרנבל. מדובר באירוע מדהים. למרות כל אווירת הקרנבל מסביב, הקבוצות שומרות על סדר מופתי. כל אחת באוהל משלה, עם מדים בצבע אחר והמנון ייחודי, מתארגנות למירוצים, יוצאות ונכנסות מהסירות. הקבוצה

המנצחת נשלחת להונג-קונג, לתחרות הבינלאומית הגדולה ביותר בעולם של דראגון-בואטינג.

ומה שהפך להיות מסורת שנתית של תאגידים עסקיים, החל בעצם מסיפורו של משורר סיני אחד. האגדה הסינית מספרת שבמאה הרביעית לפני הספירה, כשבסין היה משטר דיקטטורי נוקשה, אחד המשוררים המפורסמים של סין, קיו יואן, נרדף על ידי השלטונות מאחר שהעז להעביר עליהם ביקורת. כמחאה נגד השלטונות, קפץ קיו יואן לתוך נהר המאיי לו. האגדה מספרת שהדייגים המקומיים, שראו את אומץ ליבו של המשורר האהוב עליהם, קפצו לתוך הסירות שלהם והחלו לחתור כדי להציל אותו מטביעה. לצערם הרב, הם הגיעו מאוחר מדי. המשורר כבר מת. אבל הם רצו למנוע מהדגים לאכול את גופתו, אז הם חתרו מהר ומהר יותר, מאיצים את מהירות השיט עד התשת כוחותיהם, כשבאותו זמן הם זורקים למים כדורי אורז עטופים בנייר משי, כדי להסיח את תשומת הלב של הדגים מהגופה.

ההשתתפות לא העיקר

כך נוצרה המסורת של החתירה המהירה, עד קצה גבול היכולת, עד אפיסת הכוחות, של ספורט הדראגון-בואטינג. כיום, בזמן הפסטיבל, מקובל שהקהל זורק כדורי אורז על המתחרים, כחלק מהמסורת.

אגב, פסטיבלים דומים לזה של טורונטו מתקיימים גם בוונקובר ובכמה ערים גדולות נוספות ברחבי ארצות הברית.

כל אחד כזה נוסד על-ידי איגוד העסקים הסיני המקומי. הפסטיבל בטורונטו כולל גם במת הופעות, דוכנים שונים שמדגימים הכנת אוכל סיני ומסורות סיניות שונות, ועוד המון אטרקציות והפתעות. חגיגה שמתאימה גם לילדים וגם למבוגרים.

הפסטיבל הוא חוייה ססגונית מדהימה שבהחלט שווה ביקור, אבל להשתתף כחותר באחת הקבוצות זה כבר סיפור אחר לגמרי. לבית-הספר למנהל עסקים בו למדתי יש קבוצת דראגון-בואטינג משלו, כמיטב המסורת. בשנה שעברה רק צפיתי בתחרות, השנה שקלתי להצטרף כחותרת. חשבתי: מה רע לקום כל יום שבת בבוקר לאימון חתירה על האגם, בחיק הטבע. נשמע נהדר. אבל כנראה שקצת שכחתי שכל פעילות פנאי כאן בקנדה נלקחת ברצינות תהומית, שהופכת את כל העניין לעבודה נוספת. משטר צבאי כמעט.

קודם כל קיבלנו רשימת ציוד של בגדים וחפצים שצריך לרכוש, שעבורה הייתי צריכה למשכן את כל חיי בערך. אחר כך החלו תכתובות ארוכות ומייגעות, אימונים מקדימים בבריכה ומה לא. שרדתי את אימוני הבריכה, אבל אז הגיעו אימוני האגם. אחרי שני אימונים בערך עם מדריך שצועק עלינו למתוח את עצמנו עד הקצה, הבנתי דבר אחד: אני את הטירונות שלי כבר עשיתי. בשעות הפנאי אני רוצה ליהנות, לא להיזכר במפקדות שלי מקורס קצינות.