האהבה מנצחת. את האוהבים

גיל הראבן, הזוכה ב"פרס ספיר", היא חברה שלי. מי שסבור כי משום כך אין לי יכולת לקרוא את "שאהבה נפשי", הספר שזיכה אותה בפרס, וגם להבין את הכתוב בדרכי – מוזמן להפסיק לקרוא כבר כאן. לאלה שיישארו, בין אם התוודעו לספר ובין אם לאו, אני מבקשת להמליץ על חוויית קריאה מעוררת שאלות, שאין בצידה תשובות נוחות, שאינה נסמכת על מודלים ידועים או נחמות קטנות.
האם האהבה מנצחת? ואם כן – את מי? את האוהבים, את כל אחד מן היחידים שבמעשה אלכימיה משונה הופכים פתאום ל"שניים"? ומכוח מה: התנייה תרבותית, רעב של הגוף, צורך נפשי, מוסכמות חברתיות? אולי כל אלה ביחד, ללא יכולת להפריד ביניהם? ומהם היחסים בין אהבה לבין התמכרות לרעיון של האהבה? וכשמתמכרים לרעיון – את מי אוהבים בעצם, את הזולת או את האידאה על אודות הזולת? ומה קורה בדרך לנצחונה של האהבה, וכיצד הדת החילונית הזו, שלידתה ברומנטיקה המאוחרת וכוהניה מגיעים מהוליווד ועבדיה ושפחותיה הנרצעים פזורים בכל העולם - כיצד היא מסייעת, אם בכלל, לפענח את מהותו של אדם אהוב, או את מהותך-שלך כאוהבת?
אלה רק כמה מן השאלות שגיל הראבן מניחה לקוראיה לשחק בהן ב"שאהבה נפשי", אם רק ירצו לשחק. גם אם לא, הרי הם מוזמנים לקרוא סיפור אהבה מאוד לא קונוונציונלי, כזה שאין לו אחים ואחיות בסיפורת העברית של השנים האחרונות. שמות ספרים שבהם מופיעה המילה "אהבה" דווקא יש, והרבה. בספירה האחרונה שלי היו 607, עוד לפני "סיפור על אהבה וחושך". בדרך כלל אלו ספרים על השתבללות והתכרבלות בביטחון שבזוגיות, או שבירה של זוגיות. "אהבה" בספרים כאלה היא הדבק השקוף, הסמוי, השקרי, של יחסים מוסכמים, של דפוסים קבועים ולפיכך, בדרך כלל, גם די משעממים.

אהבה לא קונבנציונלית

לגיבורה של הראבן קוראים נעה ובר, אבל גם נירה וולף. וולף היא הסופרת הבוגרת שכותבת מותחנים בשם עט, נועה ובר היא האשה שבחרה, בגיל 18, לא להפסיק הריון ולגדל את בתה הגר, פרי אהבתה לאלק גינזברג. בעיני הנערה הוא היה קצת מורה רוחני וקצת זר מקסים ומאיים מרוסיה, קצת אהוב עריץ וקצת מושא להערצה. מה היתה בעיניו? איננו יודעים, משום שהוא נשאר, עד סוף הדברים, מושא ולא נושא. אובייקט לערגה, לעוררות מינית, לזעם, לחמלה ולהבנה. לעתים קרובות כל הרגשות האלה צריכים לדור בכפיפה אחת. הם לא נישאו וחיו באושר ובעושר. לו האהבה הזאת היתה נתחמת בגבולות הקונבנציה, ספק אם נועה יכולה היתה לגדול, להתפתח ולהפוך ליוצרת.
דווקא העדרו המתמשך והחמקמק של האהוב הוא מנוף מרכזי של הספר. דווקא הריאקציה לפולחן הזוגיות היא שיוצרת כאן מתח מתמיד בין מה שאפשר לחוותו בשניים ובין המסע האיטי והמפרך לגילוי מהותה של האהבה. הראבן מובילה בהינף רחב את הגיבורה שלה מנערות ועד לגיל העמידה, מרומנטיזציה של חייה-שלה כעלמה מרדנית ונחושה, ועד לגילוי של מה שחשוב באמת ב"שיח האהבה", מה שלא תמצאו בשיר השירים או בקומדיה הרומנטית האחרונה שראיתם. ולא, אי אפשר לגלות את זה מבלי לחטוא למורכבות של הספר.
הראבן סוחפת את הקורא שלה לתוך מערכת יחסים שבה הוא מתעמת בעיקר עם עצמו, עם מה שידוע לו על האידאה של הזוגיות, ומדי פעם היא סונטת בו במלים, בסיטואציות לחלוטין לא צפויות, ובסירוב המוחלט של הגיבורה שלה לוותר על נוכחותו של אלק בחייה. אלק הוא לא בחור נחמד, יציב, רגיש. אבל התהייה של נעה על האהבה אינה נגזרת מתוך תכונותיו של אלק, כי אם מתוך המסע של חייה-שלה, של האוטונומיה שהיא נלחמת עליה במשך שני עשורים ויותר בעיקשות שלא בהכרח מאהיבה אותה על הקורא, אבל תמיד מעוררת הערכה לעוצמות של הדמות.

לא מפוענח, לא מפוטפט

ברומנים עבריים בני השנים האחרונות שדנים בזוגיות, עוצמתה של הגיבורה נגזרת מחולשתו של הגיבור, וכבר עמד על כך פרופ' יגאל שוורץ במאמרים שהוקדשו ל"ספרות נשים" עברית חדשה. ובכן, כאן אין חלוקה פרימיטיבית בין נעבעך לבין אמזונה שגילתה זה עתה את יכולתה לחגור חרב. כאן יש "תיעוד" של תהליך התבגרות של שתי נפשות שונות זו מזו, שסוד משיכתן זו לזו נותר לא מפוענח, ואולי גם לא צריך להיות מפוענח. ובעיקר לא מפוטפט. הכתיבה נטולת כולסטרול לחלוטין, נוגעת וופוצעת ונמנעת מללטף את הקורא, לא מתבייתת על תבניות סיפורי האהבה המוכרים לו, ולא מצטעצעת אפילו לרגע בבניית מגדלים של דימויים. אף אחד לא כותב כך במחוזותינו. הזכיה של גיל הראבן בפרס ספיר מעידה, אולי, על סירוב של חבר השופטים להסתפק באהבות קטנות וקונבנציונליות.
ככלל, ספרים שמכריחים את קוראיהם לחשוב חביבים עלי ביותר. אלו הם הספרים שמזמינים קריאה שנייה ושלישית, זהו מעשה האמנות הנוגע בשאלות פילוסופיות, על-זמניות. כשמזדמן לידי ספר כזה, ואם ניתן, אני פשוט מבקשת להכיר תודה ליוצר. אז תודה, גיל הראבן – ומזל טוב.