דירה בטורונטו

מעשה באישה מבוגרת, ישראלית ותיקה, שהלכה, אובדת עצות, אל פקיד הבנק שלה. "יש לי אצלכם כמה חשבונות חיסכון וקופות גמל", אמרה. "עשה לי טובה, שבור לי את כולם".

"מה קרה?" נבהל הפקיד. "קרה אסון במשפחה?"

"לא", אמרה האישה, וסומק של בושה עלה בלחייה. "זה לא המשפחה. זה המצב. אני מרגישה עכשיו מה שהרגישו יהודים בכל הדורות: שום דבר לא בטוח. אני רוצה להחזיק את הרכוש שלי אצלי, ביד, מתחת לכר, או , יותר בטוח, רחוק מכאן, מכל מה שקורה פה, במקום שאפשר לסמוך עליו, אני לא יודעת, חשבון בנק בשוויץ או דירה קטנה בניו יורק. משהו שיתן לי ביטחון".

שיחות בסגנון הזה מתקיימות בימים אלה בהרבה סניפי בנק. הן מתקיימות בצילה של בריחת הון גדולה מישראל החוצה. באוצר טוענים שבריחת ההון נובעת בעיקר מתאוות בצע של בנקים זרים, של ספקולנטים ושל כרישי הון שחור. יכול להיות. אבל מעבר להם ניצבים ישראלים מהמעמד הבינוני, עמוד השדרה של החברה הישראלית, שחסכו כל חייהם, בעבודה קשה, שקל לשקל, ופתאום נאלצים להתמודד עם השילוב הקטלני של אובדן יציבות ביטחונית ואובדן יציבות כלכלית. עשר שנים – מאז 92' – דיברו כאן על "ביטחון אישי" רק בהקשר לטרור הפלסטיני: איש לא פילל שהביטחון האישי יוטל בספק גם בלוקש המשכורת ובפיקדון בבנק.

המודעות בעיתונים מספרות נסים ונפלאות על דירות במחירי מציאה בפראג, בפאריז או בטורונטו, ועל השקעות מבטיחות בבורסות של ניו יורק. לכאורה, הן פונות אל חגורת השומן של הישראלי הנהנתן, זה שמיצה כבר את כל הרווחים שמבטיח לו השוק הישראלי, ועכשיו הוא שולח את ידו אל העולם הגדול. למעשה הן פונות אל הישראלי החרד, המבוהל, שאיבד את אמונו במערכת הכלכלית. הן מפתות אותו לברוח מכאן, אם לא בגופו, לפחות בכספי חסכונותיו.

(בכל מדינה אחרת שמצויה במלחמה, היה הקמפיין הזה להברחת הון נתקל בגינוי ציבורי. כנ"ל מטוסי המהמרים שיוצאים לילה לילה אל בתי הקזינו של רומניה, בולגריה, הונגריה, צ'כיה ויוון. עמוסים בדולרים. אבל ישראל היא מדינה ליברלית. כדי להיות בה פטריוט גמור, די להדביק סטיקר כחול לבן על פגוש הרכב).

הממשלה לא השכילה להתמודד עד היום עם המפולת הכלכלית. מלכתחילה ראה שרון בכלכלה נושא שולי, זניח, זבוב טורדני שמוטב לנפנף אותו. הוא לא רצה להכיר בעובדה שהשניים תלויים זה בזה: כל החמרה במצב הביטחוני גוררת החמרה במצב הכלכלי וגם להפך – כל החמרה במצב הכלכלי מקשה על כושר העמידה הביטחוני. את העימות עם ערפאת ניהל כאילו אין לישראל בעיה כלכלית, ואת הכלכלה לא ניהל כלל. המעורבות שלו במהלכים לקיצוץ התקציב היתה מהוססת ומאוחרת. הוא עשה אמנם מה שמעטים מקודמיו עשו – נכנס למשבר עם החרדים על רקע קיצוץ בתקציב – אבל את ההידרדרות לא עצר.

ביום חמישי בערב זימן שרון אליו את שר האוצר ואת נגיד בנק ישראל. הוא ביקש מהם להשתיק את מריבותיהם ההדדיות – בקשה נאה לכשעצמה. הוא גם הפיק הודעה על קיצוץ מיידי של שני מיליארד שקל נוספים בתקציב, מהם מיליארד שקל מהביטחון, קיצוץ שאיננו קיים, בינתיים, אלא בהודעה החגיגית לעיתונות.

כפי שמוכיחים הסקרים, אין למדינה מנהיגות כלכלית שהציבור סומך עליה. זאת בעיה קשה, ובמציאות הפוליטית הקיימת, כמעט בלתי פתירה.

הממשלה מעסיקה את עצמה בינתיים בהחלטות סרק. הרפורמה במס שהמליצה עליה ועדת רבינוביץ צנועה להפליא בטווח הקצר – 200 שקל תוספת לציבור הראוי ביותר לעידוד, בעלי הכנסה משפחתית של 20 אלף שקל. בטווח הארוך, היא בנויה על קרח.

ברור לכולם שכדי לנסות ולייצב את הכלכלה נדרשת הממשלה לקיצוץ נוסף של מיליארדים בשני תקציבים שנחשבים לפרות קדושות: הרווחה והביטחון. הקיצוץ ברווחה כרוך בפגיעה בציבורים חלשים ובדריכה על שורה של אצבעות פוליטיות. לא מדובר רק בקיצוץ: חייבים לשנות את מבנה התקציב כך שיעודד מקבלי קצבאות לצאת לעבודה, ולהשתחרר מהתלות בנדבתה של המדינה. קל וחומר אנשים בריאים בגופם כמו בחורי הישיבות.

כל קיצוץ אמיתי בביטחון מחייב פגיעה בתנאי הפנסיה ובתנאי השירות של משרתי הקבע. הקביעה הזאת נאמרה מאות פעמים, אבל עודנה נכונה: השיטה שבה כל קצין אפסנאות או קצינת יחסי ציבור פושטים בגיל 45 את מדיהם כשפנסיה מלאה, ובדרגות הגבוהות גם נדיבה ביותר, משולמת להם עד 120, מעוותת את המבנה השכר ושודדת את הקופה.

אין ממה לקצץ, יזעק שר הביטחון. כדאי שיטייל פעם במגרשי החנייה המתפקעים מעומס של מחנה מטכ"ל בתל אביב. הוא ימצא שם מכונית צבאית לכל סרן ונהג לכל אל"מ.