לא יטביעו את הספינה הזאת

יום שישי, השעה 23:37. בתוכנית "ערב נשים" של BBC (ערוץ 8 בתבל), מראים נשים שהולכות לראות רקדני סטרפטיז. לפני, אחרי, ובזמן שהם מראים את הדינגנלינג שלהם לחבורת נשים אנגליות נרגשות, וכשהקירח בעל חזות המלח מסביר איך הוא מעמיד לעצמו ואחר כך קושר אותו כדי שייראה גדול בריקוד, אני גורר את עצמי מתוכנית האיכות הזו למחשב הישן שלי. ביקשו ממני לכתוב על ערוץ המוזיקה הישראלית (שהמכרז שלו עומד להיות מוכרע ביום שלישי הקרוב), אז פשפשתי קצת ב-Ynet כדי לקרוא את מה שכתב יובל לוי על הנושא.
קראתי, הבנתי את הפחדים של הכורסאי, אבל קרה המקרה ואני מכיר את התמונה קצת יותר לעומק. בשנתיים האחרונות עבדתי ב"ביפ", כיום ערוץ הצחוק בכבלים הדיגטלים, והייתי עורך רצועת המוזיקה היומית של הערוץ - המצעד, בהגשת איריס אברומביץ'. "ביפ" היה בתחילת דרכו ערוץ וראייטי אלטרנטיבי ששלושים אחוז מזמן השידור שלו היה מבוסס על מוזיקה. רק לפני כמה חודשים הם מיתגו את עצמם כערוץ הצחוק, ואיריס ואני יצאנו החוצה. כל זה מים מתחת לגשר, ובכל זאת, כך יצא לי לעבוד (ובפעם הראשונה לא כמגיש) במגזין מוזיקה ישראלי יומי. המגזין שלנו היה מעורב, ולמצעד קראנו המצעד העיבזי – כלומר עברי ולועזי ביחד, כמקובל במדינות רבות שאנגלית אינה השפה הראשונה בהם. עבודה קשה, אבל האמת, ממש מהנה. שאני אגיד לכם משהו? ממה שראיתי בשנה הזאת במצעד, יהיה צריך להתאמץ מאוד כדי להטביע את הספינה הזאת, ולא משנה מי יזכה במכרז על ערוץ המוזיקה. כמוכם, גם אני עדיין זוכר את התקוות הגדולות שעלו כאן לפני ערוץ 2 ולאן זה הוביל, וכנ"ל לגבי הרדיו האזורי, שלא לדבר על הפריחה של סוף שנות ה-90 באינטרנט והנפילה הגדולה של שוק התוכן בשנת 2000, ובכל זאת אני חושב שלערוץ המוזיקה הייעודי יש סיכוי טוב לפעול.

תנו את הפריים-טיים לילדינוער

הסיבה העיקרית לכך שגורלו של ערוץ המוזיקה יהיה שונה מגורל ערוץ 10 היא שיש למוזיקה מקומית קהל. אני מדבר בעיקר על הילדים, או מה שאוהבים לכנות בטלוויזיה "הנוער". רוב הצופים הפעילים יהיו בגילאים של 10 עד 15, ובמידה והערוץ יפנה אליהם כאל בני 16-18 הם יהיו מאושרים ויקבלו את מה שאין להם בשום ערוץ אחר - תרבות פופ בעברית. זה לא אומר, אגב, שצופים מבוגרים יותר לא יוכלו להנות מהערוץ, להיפך. אני בסך הכל רומז שהפריים-טיים של הערוץ צריך להיות מכוון לקהל הנאמן ביותר שלו - הילדינוער.

מנחים בשפת הבית

בשנת 1994 עבדתי ב-MTV אירופה בתוכניתו האגדית של ריי קוקס – "Most Wanted". בערב כריסמס, נשא מנהל הערוץ האירופאי נאום שכלל הרבה קלישאות על חופש מחשבה ועל העובדה שצוות העובדים נדרש למעשה להיות יצירתי ומקורי ולא רק לעקוב אחרי הנהלים, אבל אני בעיקר זוכר אותו אומר שבהנהלה העולמית של MTV לא מאמינים שאי פעם יקום ערוץ מתחרה גדול שיוכל להביס אותם, ואם הם יפלו אי פעם זה יהיה רק בגלל ערוצי המוזיקה המקומיים בארצות השונות. וזה לא סוד שבצרפת, גרמניה ואיטליה, החדירה של MTV היתה איטית ומצומצמת בגלל שרוב הקהל העדיף לראות ערוצי מוזיקה מקומיים, ככל הנראה בגלל שהמגישים מדברים בשפת הבית וחלק לא מובטל מהשירים היה מקומי.
דבר נוסף שאני זוכר הוא שכעבור שמונה חודשים, כשחזרתי לארץ, פניתי למנהל המחלקה הישראלית באחת מחברות התקליטים הגדולות והצעתי לו להקים תוכנית מוזיקה בשיתוף שתי החברות האחרות, תוכנית שתמומן על-ידי החברות אבל תהיה לה מערכת עצמאית וכך תאפשר להן, תמורת סכום נמוך יחסית, לחשוף את האלבומים והאמנים שלהן בתוכנית מוזיקה רצינית. הוא מילמל משהו על זה שהטלוויזיה תשלם להם ולא להיפך, ובאופן כללי התשובה שלו היתה כל כך מתנשאת וחסרת עניין עד שפשוט ירדתי מזה. חשבתי על זה שוב כשקראתי בעיתון שחברות התקליטים ניגשו למכרז על ערוץ המוזיקה במשותף.

כיף באולפן, מצחיק בבית

אז מה בכל זאת הייתי רוצה להגיד לזוכה המאושר מחר? אז ככה: כבעל אינטרס ישיר בהצלחת הערוץ (כיוצר מוזיקה ובעל לא מעט קליפים, אבל גם כאיש טלוויזיה) אני חושב שהאמירה הגל"צית הוותיקה "מצחיק באולפן, עצוב בבית" היא בלבול ביצים. ערוץ מוזיקה צריך להיות מקום שרוקדים במסדרונות שלו, עבודה שהולכים אליה בכיף, ואם זה יהיה כך, אם הפאן יקרין מהמסך, אם האולפנים והתכניות יראו כמו המקום שבו הכי מעניין ונעים להעביר את שעות אחר הצהרים או הערב והלילה, הקהל יבוא. ואם תתייחסו יפה ליוצרים הישראלים ותתנו להם כבוד אבל גם קצת כסף, גם הם יבואו. די להציץ הצצה חטופה בפורום המוזיקה הישראלית של Ynet ולראות שם יוצרים, קהל ומבקרים משוחחים ברצינות אחד עם השני; די לעבור בסוף שבוע במועדון הבארבי ולראות אותו מלא, ולמעשה בעוד הרבה מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי להבין שאנשים לגמרי בעניין. הקרקע מוכנה לערוץ מוזיקה חי ובועט. זה גם לא סוד שקהל צרכני הפופ הוא קהל מפולח לגמרי, ועם קצת מזל, גם המפרסמים יוכלו להיות מרוצים. נדמה לכם שאני מצייר תמונה ורודה מדי? יתכן, אבל שניה לפני שזה באמת קורה, תנו לחלום על כמה-יפה-זה-יכול-להיות, ובואו נקווה שאני צודק והכורסאי טועה. אני בטוח שגם הוא ירים כוסית לחיי הערוץ הזה ממעמקי הכורסה, אם זה יפעל כראוי.