"הנהיגה באוטובוס היתה בשבילו שליחות"

צדקיהו החליף ברגע האחרון נהג שאיחר לעבודה והיה אמור לצאת באוטובוס שנפגע. צדקיהו היה אמור לנהוג באוטובוס הבא, כמה דקות אחריו.

"הוא היה אדם עליז, מלא שמחת חיים", סיפר ירון צדקיהו, קרוב משפחתו. "הוא היה צעיר בנפש, בריא וחייכן. אב למופת, שתמיד אהב לעזור לזולת".

צדקיהו עבד ב"אגד" במשך 27 שנים. את רוב הנוסעים בקו הכיר באופן אישי. במשך תקופה מסויימת הוא היה הנהג של בית"ר ירושלים, ולדברי חבריו, היה אוהד "שרוף" של הקבוצה.

"הוא היה אדם בעל נוכחות, שאהב לשבת עם החבר'ה ולצחוק. בעל מוסר עבודה מהגבוהים שהיכרתי", מספר יוסי צצ'קס, מנהל "אגד" בירושלים וחבר של צדקיהו. "אגד היה כל חייו, הוא השתתף בכל אירוע של החברה. היה לו חוש הומור מיוחד, הוא יכול היה לצחוק על כל נושא, אפילו על הנושאים הרציניים ביותר".

"במפגשים שלנו הוא היה אומר שכל אחד יכול להיקלע לפיגוע, אבל הוא לא פחד. תמיד הפגין ביטחון, לא היתה לו בעיה של הופעה לעבודה אחרי פיגועים. הוא טען שזו השליחות שלנו, וחייבים להמשיך", סיפר צצ'קס.

"היא היתה ילדה יפה ומתוקה, אי אפשר להכניס אותה לסטטיסטיקה", סיפרה אחותה, שרון. בפסח חזרה שירי מטיול בן שנה בדרום-אמריקה ובארה"ב. "במסעדה בה עבדה בניו-יורק

"לאה היתה נכס לבית הנשיא", מספרת סימה שריקי, אם בית בבית-הנשיא. "היא עבדה, בין השאר, עם הנשיאים חיים הרצוג ז"ל, עזר ויצמן ומשה קצב, וכולם אהבו ופינקו אותה.

היא היתה אשה מקסימה, שהיתה מוכנה לתרום מעצמה. אם היתה רואה חתול פצוע, היא היתה לוקחת אותו אליה. היא אהבה צמחים וחיות, אהבה את החיים".

לאה היתה גרושה וגידלה לבדה שתי בנות, כיום בנות 30 ו-29. היא נטמנה בהר המנוחות בירושלים. הנשיא קצב ספד לה.

גילה, אשתו של בועז, שמעה על הפיגוע בקופת-החולים בה היא עובדת. היא התקשרה מיד למרכזי החירום של בתי-החולים בירושלים. משהתברר לה ששמו של בועז לא מופיע ברשימה, פנתה למכון לרפואה משפטית באבו-כביר, ואז נודע לה על האסון.

בועז, שחגג רק לפני חודש בר-מצווה לבנו, הניח אחריו אישה וחמישה ילדים בגילאים 10-18. הוא נטמן בהר המנוחות בירושלים.

זמן קצר לאחר הפיגוע הגיעו ההורים של יוני וליאת לבית-החולים הדסה עין-כרם בחיפוש אחר שני ילדיהם, ומצאו את האח הפצוע. כשהתברר שליאת אינה בבית-החולים, פנתה המשפחה למכון המשפטי באבו כביר, ושם זוהתה גופתה.

ליאת, שעבדה במחלקת כוח אדם של המשטרה, הובאה למנוחת עולמים בהר המנוחות בגבעת שאול.

בני המשפחה עלו לארץ לפני 11 שנה מטשקנט והגיעו לגילה. אינה נמרזל, חברה של המשפחה, סיפרה שטניה היתה "אדם טוב, חיובי, תמיד עם חיוך על הפנים. היא אהבה מאוד את הים, והירבתה לבלות בחוף". על השאלה האם טניה לא פחדה להסתובב בירושלים, השיבה: "תמיד יש פחד, ככה גם היה ברוסיה וככה גם פה, אבל אף אחד לא דיבר על זה, התרגלנו כבר".

טטיאנה ברסלבסקי תיטמן מחר (רביעי) בהר המנוחות. היא הותירה אחריה בעל ובן.

את התואר הראשון בכימיה השלים רפאל באוניברסיטת ת"א, ובימים אלה למד לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. בעת שהתפוצץ המחבל המתאבד באוטובוס, היה רפאל בדרכו לאוניברסיטה. במבצע "חומת מגן" נקרא רפאל בצו 8 לשירת בג'נין.

אישתו של רפאל, אורית, מספרת: "יצאתי כמה דקות אחרי רפאל ונסעתי בקו 32. פתאום הנהג אמר שהיה פיגוע, ולכן הוא משנה את המסלול. ניסיתי כל הזמן לחייג אליו. הוא היה זמין, אבל המשיבון ענה לי. התפללתי שהמערכות קרסו".

אורית סיפרה שכל המשפחה חיפשה אחרי רפאל במספר מקומות, וכשלא מצאו אותו - פנו למשטרה. "כאהעובדים הסוציאליים באו - הבנו מה קרה".

אמו של רפאל, רותי: "הוא היה אדם עם תחום התעניינות רחב מאוד, אהב שירה, וחיבב מוזיקה ישראלית. הוא גדל בבית חילוני אבל עם הרבה מסורת, והגיע לבד להרבה אמיתות ולדת".

רפאל הותיר אחריו הורים, אישה ואח המתגורר בארה"ב. מועד הלווייתו ייקבע כאשר יגיע האח לארץ.

"הלנה עבדה וחיה איתנו 35 שנה", הוסיף מיניי. "היא היתה המטפלת שלי ושל אחותי ברומניה. כשעלינו לארץ, לפני כעשרים שנה, היא עלתה איתנו. הלנה הצילה את חיינו כשהיינו ילדים, כאשר חילצה אותנו מהבית בשעת רעידת אדמה חזקה שהיתה בבוקרשט". יון סיפר כי הלנה עבדה בשנים האחרונות כעוזרת בית אצל שתי משפחות, ולכן נהגה לצאת מדי בוקר לעבודתה ולחזור הביתה בצהריים. "אתמול, כששמעתי שהיה פיגוע, ישר חשבתי שהיא היתה באוטובוס", סיפר מיניי. מועד הלוויתה טרם נקבע.

מנדל עלה לישראל לפני 11 שנים מחבר המדינות ועבד כסנדלר במרכז ירושלים. הוא נהרג בדרכו לעבודה. "הוא היה ציוני אמיתי. שתמיד אמר כי ליהודים רק מדינה אחת. יחד עם זאת הוא גם היה שמאלני אמיתי ועד יומו האחרון היה אופטימי והאמין בשלום עם הפלסטינים".

"הוא היה אדם נפלא שכולם אהבו ושתמיד עזר לכולם", סיפר אתמול בנו מנחם. ברוך היה פנסיונר של התעשייה הצבאית. מנחם סיפר על האהבה הגדולה בין הוריו. "כשאמא היתה חולה ואושפזה בבית החולים 'שערי צדק', אבא צעד לשם ברגל כל שבת כדי לטפל בה ולדאוג לה. עכשיו אמא נשארה לבד", סיפר. מאות אנשים ליוו אותו אתמול לקבורה.

נועה ושתי אחיותיה הגדולות, אלה (28) ואורית (24), התכנסו אתמול בביתה של אלה בשוהם, מנסות לחלוק את הכאב הנורא. אימן חגגה רק לפני חודש את יום הולדתה ה 55. גילה, סבתא לנכד, עבדה באתר הארכיאולוגי "עיר דוד" ונהרגה בדרכה לעבודה. "מיד כששמעתי על הפיגוע ידעתי שהיא אמורה להימצא שם. זה המסלול הקבוע שלה מדי בוקר", סיפרה נועה. הלוויתה של גילה נדחתה למחר.

אתמול היתה אמורה להיערך ה"בריתה" של אחייניתה הקטנה. מיכל התכוונה להגיע לחגיגה לאחר העבודה. בבוקר הסיע אותה כרגיל בעלה, ברק, למקום עבודתה. אולם בדרך גילתה מיכל כי שכחה את השקית עם הבגדים שתיכננה ללבוש ל"בריתה". היא ביקשה מבעלה לשוב לביתם ולקחת את השקית, והיא עצמה החליטה לעלות על האוטובוס. זמן קצר לאחר מכן שמע הבעל את הפיצוץ והבין כי מדובר כנראה באוטובוס שעליו עלתה רעייתו.

רבים מחבריהם של בני הזוג התקבצו אתמול בביתם שבשכונת גילה. "ברק הוא קבלן מצבות והכין עשרות מצבות לכל ההרוגים בפיגועים", סיפר חברם, גיל פינקלשטיין. "אתמול זה הגיע גם אליו, למצבה של אשתו".

שני נהרגה בדרכה לבית ספר "בויאר". "לא נתנו לנו להיכנס לראות אותה", סיפר אתמול אביה אלי בקול שבור. "רק לקחו לנו את דגימת הדי אן איי ושאלו מה הי אלבשה. היו לנו שלושה בנים ובת. עכשיו אין לנו בת".

בשבוע הבא היתה אמורה שני לנסוע לגרמניה במשלחת תלמידים. במקביל ללימודיה היא עבדה במסעדה וטיפלה בילדה של נכה צה"ל. "בחודש הבא היא היתה אמורה להיות בת 16, ואני לא מאמינה שכבר לא נחגוג איתה את יום ההולדת הזה", מילמלה חברתה מאיה בבכי.

ד"ר גוטליב, תושב גילה, עלה מארה"ב עם בני משפחתו לפני כ 24 שנים. גוטליב, מומחה לכירופרקטיקה, טיפל פעם בשבוע בנזקקים: אישה מחוסרת הכרה וילדה פגועת מוחין מירושלים ושלושה אחים נכים מבני ברק. "אנחנו חייבים לו המון", אמרה אתמול אמם של הילדים. "אנשים היו מגיעים אלינו הביתה, והוא היה מטפל גם בהם בהתנדבות. הוא נהג לומר שיום שלישי הוא יום של חסד ולא היה מוכן לקחת כסף". גוטליב הותיר אחריו רעיה, בן ובת ו 12 נכדים. הלוויתו תתקיים היום.

"אני מקווה שבני עדיין בחיים ויש טעות", אמר אמש בבכי אביו של איימן, ראזי כבהא. בבית המשפחה בכפר ברטעה שבוואדי עארה נאחזו אתמול בתקווה שבנם חי, ויחד עם זאת הקימו כבר את סוכת האבלים מתוך ידיעה שהסיכויים לכך קלושים.

איימן גדל בכפר ברטעה. בשנתיים האחרונות עבד וחסך כדי לממן את לימודי ההוראה. "הוא מאוד רצה להיות מורה לחינוך מיוחד. זה היה החלום שלו", סיפר חברו, סאהר חביב אללה. איימן התגורר עם חברים בדירה שכורה בבית צפאפא. רבים מהסטודנטים הערבים שלומדים במכללה עושים זאת.

האב האבל, ראזי, קרא אתמול למנהיגים הישראלים והפלסטינים להפסיק את שפיכות הדמים. "רק משא ומתן ושלום יביאו ביטחון לכולם", אמר.

בכל בוקר עלתה גלילה לאוטובוס בדרך לבית הספר "פולה בן גוריון". אחיה הגדול חנוך, שנהג לנסוע איתה באותו האוטובוס, התעורר מאוחר יותר, וכך ניצל מהמוות. גם חברתה הטובה מורן, שנהגה לנסוע עמה באותו הקו, נסעה אתמול בבוקר לבית הספר עם אמה.

הוריה של גלילה, המשתייכים לקהילה האתיופית הנוצרית, תיכננו להגר בעוד כחודש לארה"ב עם ילדיהם שנולדו בארץ. ההחלטה להגר התגבשה בעקבות המשבר שאליו נקלע ענף המלונאות, שבו עבדו השניים. "הם תיכננו לבת שלהם מסיבת פרידה בבית הספר בסיום שנת הלימודים", סיפרו חברים. "אבל כעת כולם יצטרכו לבוא ולהיפרד ממנה בבית הקברות".

גלילה תובא למנוחות הערב בחלקת הנוצרים בבית העלמין גבעת שאול בירושלים.

אורית גדלה ונולדה באשקלון, למדה בתיכון גבעת וושינגטון סמוך לאשדוד. לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים החלה ללמוד במדרשה בירושלים, שם השלימה חלק מבחינות הבגרות החסרות ובמהלך היום עבדה במחסן בירושלים. האם ורדה מספרת: "אורית היתה מגיעה בכל יום חמישי לעזור לי. היא תמיד התעניינה ושאלה מה קורה איתי. כששמעתי על הפיגוע ניסיתי להתקשר אליה ולא הצלחתי לתפוס אותה".

אחיה, כרמל, מספר: "היא היתה כל כך מאושרת, רצתה ללמוד, להתפתח, היו לה תכניות, היא אהבה מאוד את ירושלים ורצתה לגור שם. אורית תובא למנוחות היום בבית העלמין באשקלון בשעה 14:00.

לאחר הפיגוע התרוצץ הבעל אנדריי בין בתי החולים למכון הפתולוגי באבו-כביר, שם התבקש למסור דגימות די-אן-אי של אחד מילדיהם. כל הלילה התנדנדה המשפחה בין תקווה לייאוש, אך בבוקר התקבלה הבשורה המרה.