חבר חדש בליכוד

הפה היה פיו של הנשיא בוש, אבל היד שכתבה את הנאום הייתה ידו של אריאל שרון. שרון יכול לתבוע על הנאום זכויות יוצרים: הוא לא היה יכול לחלום על נאום נוח יותר.

מבחינה מדינית, נדמה ששרון יכול להתרווח עכשיו, ולפתוח עוד חור בחגורה: המתווה של בוש לא דורש ממנו כרגע דבר. קודם יוחלף השלטון ברשות הפלסטינית, וישתרשו בה כללי משחק דמוקרטיים, שלטון החוק וכלכלה חופשית. אחר כך תקום שם המדינה הפלסטינית הזמנית, שתישא ותיתן עם ישראל על גבולות בטוחים ומוכרים (אלא אם כן המשיח יבוא קודם).

שמעון פרס שמע את הנאום אמש בכעס עצור ובעוגמת נפש. הוא רואה בו שגיאה פטאלית. מבחינתו מבשר הנאום מכה נוספת, אולי מכה אנושה, לסיכוי לחדש את המשא ומתן. הקריאה של בוש להחליף את ההנהגה, כלומר את ערפאת, תשיג את ההיפך בדיוק: היא תאלץ את הצמרת הפלסטינית להתגודד מחדש סביב ערפאת המותקף. פרס יודע מה יאמרו לו בני שיחו הפלסטינים: מה כל הדיבורים על דמוקרטיה ושקיפות וכלכלה חופשית, מדוע דורשים מאבו עמאר מה שלא דורשים מאסד, מהמלך עבדאללה, מבית המלוכה הסעודי, ממובארק.

הנאום אומנם שואל מנייר פרס-אבו עלא את רעיון המדינה הפלסטינית הזמנית, שהכרזתה קודמת לקביעת גבולותיה הסופיים, אבל הוא זונח את מסגרת הזמן הנוקשה שהנייר ההוא ניסה לתת לתהליך. בלי מסגרת זמן, מדובר במקרה הטוב בסופלה: אולי יתרומם, אולי לא יתרומם. במצב הדברים העגום במזרח התיכון, קרוב לוודאי שלא.

במילים אחרות, אם השנתיים האחרונות הרגו את הסכם אוסלו, נאום בוש קובר אותו בדפי ההיסטוריה. הבית הלבן לא מעוניין להירתם למשא ומתן: הוא מעוניין באליבי שיצדיק את אי הכנסת ראשו של הנשיא למיטה החולה שלנו. חבל על הראש המתולתל הזה: הוא לא בנוי לייאוש המזרח-תיכוני.

בנאום יש גם כמה היבטים חיוביים מאוד שנוגעים לאזור כולו: בין השאר, קריאה חד-משמעית למדינות ערביות להפסיק לממן ארגוני טרור פלסטיניים ולבנוניים. הקריאה מכוונת לסעודיה ולסוריה. יש בו גם חזרה אל העיקרון שהתווה בוש מייד לאחר הפיגועים של 11 בספטמבר: יש מדינות שלוחמות בטרור ויש שתומכות בו. אמריקה לא תניח למדינות לשחק בין טרור לטרור.

שרון הבטיח להביא ביטחון ושלום. בינתיים לא מימש, למרבה הצער, את שתי ההבטחות, אבל הגשים הבטחה אחת שלא נתן: הוא צירף את ג'ורג' וו. בוש כחבר זמני לליכוד. עכשיו לא נותר לאנשי שרון אלא לפקוד אותו, בסניף בשדרות פנסילבניה.