5. ג'הווה הוא התשובה

וביום השישי שבת הנסיך מכל מלאכתו. טוב, לא ממש, אבל זה היה בהחלט הערב הנשכח – יחסית – של השבוע. לערב הזה נמכרו כרטיסים גם מחוץ למועדון ה- npgmusicclub ומופע החימום היה של מיוזיק סולצ'יילד – כוכב אר-אנ-בי אמריקאי עולה והאקט הכי מפורסם של השבוע. למרבה הצער, מיוזיק לא ממש עשה לי את זה, למרות שחלק גדול מהקהל אהב אותו, בעיקר הנשים. המופע של פרינס היה בעיקרו חזרה על הסט של היום הראשון, בעיקר, כך נראה, כדי לרצות את קוני הכרטיסים החיצוניים, אורחים ליום, שלהם הובטחה הופעה מלאה ומעודכנת. בלי כמה שינויים אי אפשר, כמובן, ופרינס ביצע למשל את "Money Don't Matter Tonight" - שיר שלא נשמע בהופעות כעשור.

עוד נרשמה הטפה ארוכה במיוחד בנושא מיהו אלוהים ואיך קוראים לו; חלק מהקהל החיצוני לא עמד בקטע הזה, למרות שהקבועים בלעו לרוב כל מילה בשקיקה. פרינס נזהר לא לדרוך על יבלות, בזוכרו שהקהל מגוון ובעל אמונות שונות ומשונות, אבל בסרט הווידאו היומי שהוקרן לפני ההופעה, הזכירו מעריצים רבים מדי את המילה ג'הווה, ושוב מחשבות מעט מלחיצות בעניין חזרה המונית בתשובה בסוף היום השביעי הרימו את ראשן ונתנו בי מבטים ממתיקי סוד.

אופנועים, סדנאות והילד

במהלך הימים, אגב, היה הקומפלקס של פייזלי פתוח לקהל. חלק מהאולפנים נפתחו והושמעו בהם קטעים מפרוייקטים עתידיים של פרינס ולהקתו; באחד החדרים הוצגו לראווה חלק מכלי הנגינה ההיסטוריים ששמשו את פרינס במרוצת השנים. המסדרונות והקירות בפייזלי מכילים תצוגה קבועה של רבים מהפרסים הרבים שפרינס קיבל, הן על מכירות והן על הישגים מוזיקליים (יש לו כמות נאה של גראמיז, פרסי אמ.טי.וי, פרסי תעשיית המוזיקה האמריקאית ואפילו אוסקר). בחדר צדדי ניתן היה להצטלם עם האופנוע של פרינס מהסרט "גראפיטי ברידג'". באחד החללים הקטנים יותר נערכו מדי בוקר סדנאות עם מוזיקאים וביניהם שילה אי, לארי גראהם, ויקטור ווטן, מייסיאו פארקר ואחרים. פרינס עצמו הסתובב מדי פעם בין החדרים, לידו תמיד שומר ראש. הוא לא נמנע מלהחליף מילים קצרות עם חלק מהמעריצים, ובעיקר היה מוקסם מהילדים הקטנים. בשנת 1996 ציפו פרינס ואשתו דאז, מאייטה, לבן בכור; פרינס הכין חדר מיוחד בפייזלי לילד, וגן שעשועים בחצר, והמוזיקה מאותה תקופה היתה מלאה בציפיה לחוויית האבהות. אלא שטרגדיה מחרידה הכתה במשפחה הצעירה – הילד סבל ממום קשה, ונפטר מספר ימים לאחר הלידה. עד היום מסרב פרינס להתייחס לחוויה הזו בראיונות, אך נראה שהאירוע השפיע עמוקות הן על יחסיו עם אשתו, והן על גישתו לחיים (כמה שירים מרגשים במיוחד מאותה תקופה מיוחסים לאירוע העגום הזה). לא הרבה אחרי כן, הכיר פרינס את לארי גראהם ואשתו, שהפכו אותו לעד יהווה מסור.

התחושה הכללית היתה, שהערב האחרון יהיה הערב הרוחני ביותר, והמפתח להבנת החוויה השבועית כולה.

"תטיף, תטיף!! ספר לנו, בראדר!!"

הופעת החימום היתה של ראשל פרל, ווקאליסטית ג'אז/אר-אנ-בי מעולה שיכולה לעשות הכל – פשוט הכל – עם הקול שלה. זו היתה כנראה ההופעה המרשימה מבין הופעות החימום של השבוע, והיו בה עוצמות בלתי צפויות. פרינס עלה לבמה לבוש כולו לבן. השירים הראשונים בוצעו כולם על הפסנתר, והיו שוב אוסף מרהיב של שירי אהבה, כולל "Adore" השמיימי בביצוע ארוך במיוחד, שהובילו למבחר שירים קורעי לב על שברון לב, אולי התחום החזק ביותר של פרינס ככותב מילים. הלהקה הצטרפה בגרסה מפתיעה לשיר הנדיר "Empty Room" – שבמשך שנים נבחר על ידי המעריצים כאחד האהובים ביותר מבין שיריו הלא רשמיים של פרינס, ומעולם לא בוצע על במה. נראה כאילו סופסוף נכנע פרינס לקהל, והתמסר לכל הגחמות הסודיות של מעריציו; מה שמפתיע הוא, שכל השנים הללו הוא כנראה היה מודע להן. כ-25 שירים חדשים נאלצו חברי הלהקה ללמוד לשבוע הבלתי הגיוני הזה, ופרינס עצמו ביצע לבדו עוד מספר לא קטן של שירים שבוודאי שכח כבר מזמן. בכל זמן נתון היתה חוברת מילים זמינה עבורו, והוא שלח אליה מבטים תכופים. הקהל, מאידך, לא היה זקוק לעזרה: ברור לגמרי שהמעריצים מכירים את המילים לכל השירים, בעיקר לאלו שפרינס כבר הספיק לשכוח מזמן.

דוגמה חיה לכך היתה כשפרינס שאל את יושבי השורות הראשונות האם יש ביניהם בחורה שיודעת לשיר. קוני, ככל הנראה מעריצה ותיקה, התנדבה למה שהנסיך כינה "ערב קריוקי בפייזלי פארק". "אני אנגן, ואת תשירי. קול?" הבחורה האומללה לא ידעה מה לומר. "חוששת?" שאל פרינס, וקוני הנהנה במבוכה. "לא כמוני", הוא השיב לה בחיוך ממזרי, ונתן קיו ללהקה. השיר הנבחר: "מאניק מאנדיי", שפרינס כתב עבור הבאנגלז בשנת 1985. הביצוע של קוני מספק ביותר, והיא לא נזקקת אפילו להצצה אחת בדף המילים שפרינס מציע לה.

לקראת סיומו של הערב הזה בוצע השיר "God" – שיר דתי מימי "גשם סגול" שלא מצא דרכו לאלבום. הביצוע היה מרגש גם לאתאיסט ציניקן כמוני, ושילב את רוב המוזיקאים שנכחו באולם, כולל ראשל פרל ומיוזיק סולצ'יילד הנודניק. עוד שיר, האורות כבים, והקהל אומר את דברו – בצעקות ושריקות אינסופיות. ההדרן מתחיל, ופרינס ליד הפסנתר, שוב.

עשר הדקות הקרובות מוקדשות לשיר "גשם סגול". לאורך השבוע, נמנע פרינס מלהתעכב על להיטיו השחוקים ביותר, כגון "נשיקה", "כשהיונים בוכות", או "Cream". אבל בלי "גשם סגול" כנראה שאי אפשר. הפעם מבוצע השיר בלי גיטרה (נסו לדמיין...), ומכיל בסופו נאום לא ארוך מדי שבו פרינס ניסה להעביר את שאריות משנתו הרוחנית בלי להיכנס לפרטים שירתיעו את אלו המחזיקים באמונות אחרות. בשלב מסוים, הוא עוצר את עצמו: "לא באתי להטיף, מיניאפוליס!". כושית שמנה לצידי מרגישה כמו בבית: "תטיף, תטיף!! ספר לנו, בראדר!!" היא, ועוד לא מעט אחרים, משיבים. אבל פרינס עוצר את עצמו. באחת, הוא נכנס לג'אם אחרון, שאורכו כחצי שעה. כל הקהל מתבקש להזיז את הכיסאות לצדדים ולרקוד עד אור הבוקר, וכל מי שהופיע הערב, כולל מיוזיק סולצ'יילד מאתמול, נקראים שוב לבמה. מבט קרוב, אחרון, בפרינס, והוא נראה מאושר מתמיד. וזה נגמר.

מוזיקאים חשובים מתגמדים לידו

נסיונות טריוויאליים לנתח את הגדולה של האיש הקטן הזה, דינם כישלון. כדי להבין אותו צריך לחוות אותו מקרוב, ובאופן אינטנסיבי. למרות שמבחינת החדשנות יתכן ששיאו מאחוריו, הרי שהשבוע הזה הוכיח לכל מי שהיה מוכן להקדיש לכך תשומת לב, שכמוזיקאי ובעיקר כפרפומר, הוא עכשיו בשיאו. לא עדיין בשיאו או שוב בשיאו – אלא פשוט בשיא שבו הוא לא היה מעולם, לא הוא וכנראה גם שלא רבים אחרים. מוזיקאים חשובים כמו לארי גראהם או מייסיאו פארקר, מתגמדים לידו. אמני פופ סתמיים כמו מיוזיק סולצ'יילד נראים אומללים לידו.

שלשום ראיתי את דייוויד בואי בהופעה מעולה ברויאל פסטיבל הול בלונדון. שעתיים וחצי הופיע הדוכס, והקהל מראה לו המון אהבה. בין המוזמנים: בונו, קיילי ושאר ירקות. העיתונים מהללים. ואני, לא יכולתי שלא לשוב ולהשוות בין המרתון הווירטואוזי שחוויתי בשבוע שעבר, לבין ההופעה של בואי. בואי מספק את הסחורה לקהל, אבל פרינס מייצר אותה על הבמה. בזמן אמיתי. מי עוד יכול להופיע עם רפרטואר כל כך שונה, שבעה לילות ברציפות? להופעות נוספות בלונדון כבר לא בא לי כל כך ללכת. ואולי זה משהו במים האלה, שמכרו לנו שם בפייזלי. ביציאה החוצה הבחנתי בעלון שחילקו אנשי הביטחון. ג'הווה הוא התשובה, נאמר שם. אבל לא, אני נשבע לכם, לא לקחתי עלון. באמת. וכל מה שנכתב למעלה, לגמרי אובייקטיבי. בחיי. אני נשמע לכם כמו מישהו שעבר שטיפת מוח? אני?