ב-1993 פרסם פרופ' סמואל הנטינגטון את מאמרו רב ההשפעה "התנגשות הציביליזציות", שבו התווה את קווי העימות הגלובליים העתידיים. לטענתו, המחלוקות העיקריות לא יהיו עוד בין מדינות בעלות לאום שונה, אלא בין תרבויות, ובמיוחד בין האיסלם לבין התרבות המערבית הליברלית. במאמר, שעורר הדים רבים בעולם כולו, מונה הנטינגטון את "ההתפרצויות של אלימות בין האיסלם לבין סרבים אורתודוכסים בארצות הבאלקן, יהודים בישראל, הינדים בהודו, בודהיסטים בבורמה וקתולים בפיליפינים", ומזהיר כי "לאיסלם גבולות רווי דם".
עשור לאחר פרסום המאמר, קיבלו הערכותיו של הנטיגטון תמיכה מרשימה בנאומו של ראש המוסד, אפרים הלוי, לפני מועצת נאט"ו בבריסל (בשבוע שעבר). בנאומו הכריז הלוי כי מלחמת העולם השלישית כבר פרצה - ב-11 בספטמבר 2001. הוא ציין כי המלחמה המתנהלת כעת היא בין החברות הדמוקרטיות לבין האיסלם הרדיקלי בלבד, אך קיימת סכנה שאם הפלגים הקיצוניים האלימים לא יוכרעו במהרה, יתפשט העימות למעגלים הולכים וגדלים בעולם המוסלמי, וכדי לקדם את פני הרעה, יש לדעתו צורך בשיתוף פעולה נחרץ, מתואם ומתמשך של מדינות נאט"ו.
אולם, בדיוק בנקודה זו מתעורר קושי משמעותי. רבים חושבים שבעימות מול האיסלם הקיצוני, סובלות החברות הדמוקרטיות מהגבלות חריפות שמשתקות - או לפחות שוחקות מאוד - את יכולתן להכריע במהירות את היריבים, המשוחררים מעכבות מוסריות. לפי הנחה זו, לא יוכל העולם הדמוקרטי, בתנאים של היום, לנהל מערכה בעוצמה ובחריפות הדרושות נגד העולם האיסלמי לאורך זמן, מבלי להשתמש באמצעים שמשמעותם אובדן טעם הקיום של הדמוקרטיה עצמה, שבבסיסה ערכי מוסר.
אין כאן המקום לערוך דיון מפורט בתקפותה של הנחה זו, אבל גם ללא ניתוח מעמיק ניתן לקבוע כי אכן קיימות מספר סתירות מהותיות בין המבנה הערכי של דמוקרטיות מודרניות לבין סוג הפעולות שמחייבת מלחמה יעילה באיום האיסלמי. עם זאת, יש לפחות דרך אחת, המאפשרת התמודדות ממושכת וחסרת פשרות עם הרדיקאליזם המוסלמי, ושאינה פוגעת בערכי הדמוקרטיה הליברלית.
הדרך הזאת מובילה אל האשה, ואל ושאיפתה לשחרור (או לפחות לקידום) ולשיווין זכויות (או לפחות לשיפורן). קשה להעלות על הדעת מהלך שמסוגל יערער יותר את אמות הספים בחברה המוסלמית משינוי מרחיק לכת במעמדה של האשה האיסלמית. הניסיון מלמד שלקידום האשה יש השפעה ניכרת לכיוון ההפוך מזה שממנו ניזון הפונדמנטליזם המוסלמי: הוא מביא בדרך כלל להקטנת מספר הילדים במשפחה, לגידול בהכנסה לנפש, לשיפור רמת ההשכלה ועוד. כך, למשל, בדו"ח שהוגש בימים אלה לאו"ם מוזכר מצבה הירוד של האשה במדינות ערב כאחת הסיבות המרכזיות לפיגור ולתת-הפיתוח של מדינות אלה. אין כמעט ספק שעולם איסלמי שבו מעמד האשה יתקרב לזה של בנות מינה מהמערב, יהיה עולם אחר לגמרי, ולכן גם יריב פחות מר.
למדינות המערב יש אינטרס ברור להיערך למבצע מקיף, מתואם וממושך, שנועד לקדם את שחרור האשה בחברה המוסלמית, ולשפר את מעמדה. הדבר יחייב כמובן מאמץ תקציבי, תכנוני ותעמולתי עצום, ובין היתר מימון מסיבי של תנועות לקידום זכויות האשה המוסלמית, הן בתוך מדינות מוסלמיות והן מחוצה להן (כולל חימושן לצורכי הגנה עצמית נגד התנכלויות שבוודאי לא יאחרו לבוא); הפעלת לחץ ממושך על דעת הקהל בעולם המוסלמי, עם מסרים המדגישים את הכורח והיתרונות הכרוכים בשיפור מעמד האשה, באמצעות כלי תקשורת שיופעלו באופן דומה לאלה שהופעלו לעבר הגוש הסובייטי במשך המלחמה הקרה; צעדי ענישה נגד נציגים של מדינות שפוגעת באופן בוטה בזכויות האשה בתחומן, ועוד.
יוזמה כזאת יכולה לפורר ביעילות את היסודות האפלים של הפונדמנטליזם הקנאי ולחולל בו טרנספורמציה חיובית, ובמקביל משתלבת באופן מלא במערך הערכי של האתוס הליברלי. נראה, אפוא, שכמו בתחומים רבים אחרים בחיים, גם במערכה נגד האיסלם הקיצוני הפתרון טמון בביטוי הצרפתי: cherchez la femme.
