שתף קטע נבחר

מעיינות מימי המבול

איך התגלגלו נוח ובנותיו לעין תנור ולעין מטע בהרי יהודה? המוכתר שידע את התשובה כבר הספיק למות, אבל התאנה הזקנה בוואדי עוד זוכרת משהו

עד ימי המבול עמד כאן תנורו של נוח. משזעם אלוהים על יצירי כפיו החטאים, והביא עליהם את המבול, החל גם תנורו של נוח הצדיק לבעבע מים, ללמדנו שלא רק צדיק היה נוח, אלא גם בעל מצווה ומשתף פעולה מאין כמוהו עם קונו. משתם המבול וכלו המים, נשתכח מן התנור יעדו המקורי, והוא ממשיך להגיר מימיו כאילו עדיין המבול שורר בעולם.

 

זה סיפורו של מחמד עבדאללה אלהוני, מי שהיה עד מותו מוכתר הכפר ההרוס עלאר, שחורבותיו עדיין נראות על מדרון ההר בפאתי המושב מטע, מתמוטטות שם אל דברי הימים של ארץ יהודה ומתכסות במשוכות הצבר הכמעט נצחיות של העבר הפסטורלי. הסיבה שנוח עגן באררט ולא חזר לכאן, המשיך המוכתר אלהוני, היא שכאשר עבר כאן עם תיבתו לא ראה תנור אלא מבוע, ועל כן המשיך לשייט הלאה עד שאבדה דרכו וסופו של דבר שהגיע לארמניה.

 

מקום יפה, דחוק בשולי דרך עפר

 

שם המעיין, תנור, לא מוזכר כלל במפות הטיולים, ובאחרות הוא מופיע בשם השגוי עין מטע. גם סימון מקומו תחת השם עין מטע שגוי, ומרוחק כמה מאות מטרים ממקומו האמיתי. עין מטע הנכון הוא עין בנאת נוח, כלומר עין בנות נוח. מבלבל מעט, אבל מן המציאות. בכל זה אין עדיין כדי לפגום ביופיו של המקום, שהוא דחוק בשולי דרך עפר הבאה ממטע באפיקו של נחל זנוח ונחבא מתחת לאקליפטוסים גדולים, שנטעו כפריים פלשתינים לפני שניים או שלושה דורות.

 

תנור הוא גם שמה של החורבה שמעל המעיין. זו נבנתה ככפרון, לפני הרבה מאוד שנים, על מה שהיתה קודם חווה חקלאית צלבנית, שתושביה אחוזי הבעתה מתגרת ידם של ערביי הסביבה, בנו אותה כמצודה קטנה. סימנים לבנייה כבדה ומבוצרת כזו אפשר למצוא בכמה מבנים ששרדו בשטח. את הכפר הפלשתיני הקטן שירש את החווה הצלבנית מילאו עד אפס מקום שש משפחות, שירדו לכאן מגבעה הסמוכה למושב בר גיורא השכן, שגם על פסגתה התנוסס כפר-מבצר ושמו בית עתאב.

 

שנים ארוכות חיו הבית עתאבים בסכסוך קבוע עם בני הכפר השכן עלאר. ועל מה הסתכסכו? על הכל. על שימוש במים, על שטחי אדמה, על חזקת הבתים וחזקת הרכוש והמגורים, ועל תנועת הבהמה הדקה והגסה. רק כאשר פרצה מלחמת העצמאות נפתרו כל צרותיהם של כל תושבי האזור. היהודים כבשו את המקום ולא נתנו לכפריים לריב עוד. למבצע הזה קראו מבצע ההר. תושבי בית עתאב, עלאר, ח'רבת תנור וכפרים נוספים נעלמו מהמקום, והיום אפשר למצוא אותם במחנות הפליטים על כביש חברון בית לחם. חלקם עסוקים עד צוואר בזכרונות עגומים, חלקם בוחרים להתפוצץ ורובם שותקים.

 

מעיין למשפחה ומעיין לזוג אוהבים

 

מעיין המריבה נובע מתוך נקרה קטנה החצובה אל הסלע הרווי במים. מפתחה המקומר, הבנוי מאבני גזית, ניגרים המים אל פלג קטן וזה בורח ממקורו וצולל אל סבך של צמחים, מתגלגל בנחת במדרון הנחל ועומס עליו חישות קנים, ערברבה ופטל.

 

תאנה זקנה ואדירת גזע לופתת את ראש המעיין. כה גדולה היא, שגזעה התפצל כבר לפני דורות, והיום עולים ממסד בית שורשיה הענק שישה או שבעה גזעים. כל אחד נושא בסיקוסיו ובפיתוליו את סיפור דברי ימי כל הקטטות שהתרחשו כאן.

 

כמה מאות מטרים במורד הפלג החבוי בסבך, נובע עין מטע האמיתי, שהוא מעיין בנות נוח. המעיין הזה יפה כקודמו, על אף שתאנתו קטנה מזו של עין תנור. גם הוא לא נובע דרך פרא מן האדמה, אלא מתוך ניקבה חצובה בסלע, שמקורה בקמרון אבן נאה ובעומק של כעשרים מטר במעבה ההר. סבך הצמחייה סביב המעיין פרוע ומרשים, ומכסה כליל את תעלות ההשקייה הנטושות שפעם הובילו את המים אל ערוגות ירק.

 

ההבדל בין שני המעיינות הוא במרחב שסביבם. בעין תנור יכולה משפחה שלמה להתפרקד מתחת לגזעי התאנים, ובשני יש מקום רק לזוג אוהבים הנחבא מעין רואים.

 

איך מגיעים

 

עין תנור ועין מטע נמצאים בקצה דרך עפר המסומנת בצבע כחול ובצבעי שביל ישראל על מפת סימון שבילים מס' 9. הדרך יוצאת מתחתית המושב מטע שבמעלה נחל זנוח, בצד כביש 375 העולה מעמק האלה לצור הדסה. עוד בסביבה: מערת התאומים - במורד נחל המערה. מערה קארסטית גדולה עם מעיין קטן, עמודי נטיפים וזקיפים (לא מרשימים) וחושך סמיך.

 

טריוויה

 

היום קוראים ליישוב מטע. לפנים היה כאן כפר בשם עלאר אלפוקא, כלומר עלאר עילית, או גם עלאר אלבצל, על שום הבצלים שגידלו שם. למיטב הבנתי, גם עגבניות, חצילים, כרוביות, מלפפונים וחסה הושקו בערוגות שרק את שרידיהן אפשר לזהות בין גלי החרבות, אלה ששיחי הסברס מאיימים לכסות הכל עד תום.

 

ויקטור גרן, סייר וחוקר צרפתי, עבר כאן בשנות ה-60 של המאה ה-19 וסיפר על בוסתנים נפלאים של עצי רימון, תאנה, תפוז ולימון. הוא לא סיפר דבר וחצי דבר על תנורו של נוח. במקומו הוא מתאר שרידי כנסיה עתיקה וחרבה.

 

בלילות ה-18 וה-22 באוקטובר 1948, פעלה חטיבת הפלמ"ח הראל בהרי ירושלים, כבשה את העמדות המצריות בשולי עמק האלה ואת הכפרים הפלשתינים השולטים בשטח, כמו דיר אלהווא (היום נס הרים) ובית נטיף (היום נתיב הל"ה). בכפרים נמצאו אחר כך מטלטלין ארוזים, שתושביהם, שנסו על נפשם, לא הספיקו ליטול. כ-400 תושבי עלאר היו בין הנמלטים. ב-1950 הוקמו בר גיורא ומטע על אדמותיו.

 

ב-1962 הרסו דחפורים את עלאר והפכו אותו לאתר ארכיאולוגי. ב-1968 חמסו מתיישבי הר גילה את בית הבד הקדום שהיה במערה במקום והביאו אותו לחצרם בבית ספר שדה הר גילה של החברה להגנת הטבע. שם מונח השריד השדוד האחרון של הכפר, שלבש צורה ופשט צורה ואפילו את שמו העתיק, מימי בית הבד הגנוב, איננו יודעים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלכס קולומויסקי
תאנה זקנה ואדירת גזע לופתת את ראש המעיין
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים