הסיר יתפוצץ בעוד זמן קצר

לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת מבעוד יום מה יילד יום. המצב בשטחים הוא בכי רע, וכל יום נוסף רק מרע. זהו סיר לחץ אחד גדול, והלחץ הולך וגובר, וכל אחד מבין שסוף הסיר להתפוצץ – והסוף קרוב. כמה זמן אפשר להטיל עוצרים, כתרים וסגרים על מאות אלפי אנשים, עד שהם יתקוממו. כמה זמן יתעוררו אנשים בבוקר אל עוד יום של אבטלה, הילדים בבית, אין בתי ספר ואין גם לחם. מה יש להם עכשיו להפסיד, כאשר שוועת החולים והרעבים מחרישה את אוזניהם. מי שיחליט לשבור רעב – ישבור הכל בדרך אל האוכל. הסיר יתפוצץ בעוד זמן קצר – והפיצוץ לא יבחין, כרגיל, בין ערבים ליהודים. כולנו פצע וחבורה ומכה טרייה.
לגיטימי בהחלט להיאבק בטרור נגדנו. לא לגיטימי להשתמש בנשק ההרעבה נגד אוכלוסייה אזרחית שלמה. הנשק הזה פסול בכל מקרה, ומי שעושה בו שימוש - שרון, פואד, פרס, אפי איתם וגם שותפם בוש – מסתכן בפשע מלחמה.
ברור לגמרי מה עומד לקרות: בעוד כמה ימים יגיעו מים עד נפש, והפלסטינים יפרו את הוראות העוצר. הכאב והסבל, המצוקה וההשפלה יסמאו את עיניהם, הם לא יראו טנקים, הם לא יראו חיילים, הם לא ישמעו את הרמקולים, הם רק יצעדו, בהמוניהם. למרות שאין כאן הפתעה, נהיה כולנו מופתעים – מה קורה כאן, מה הם בדיוק חושבים לעצמם. לכל ההפתעות שניחתו עלינו בעשרות השנים האחרונות יש מכנה משותף אחד ברור: האורות האדומים הבהבו, פעמוני האזעקה צלצלו, ורק אנחנו לא ראינו ולא שמענו כי לא רצינו.
גם החיילים יהיו, כמובן, מופתעים לחלוטין – הם הרי לא הוכנו מראש להתפתחות מרעישה כזאת. אמנם פה ושם נרשמו אזהרות בשולי דו"חות המודיעין, אבל הערות כאלה נרשמו גם בעבר, כדי לצאת ידי חובה, והן שימשו חומר טוב לוועדות החקירה. תמיד גם יימצא מפקד שהתריע והוא ירואיין בעיתונים. כל הפתעה-לא-מפתיעה וסגן סימן-טוב שלה.
ברגע ההתקוממות לא תהיה לחיילים ולמפקדיהם ברירה, והם יירו אל ההמון הסוער. עשרות קורבנות ייפלו. סערה ציבורית גדולה תתחולל, איך כל זה יכול לקרות. הקהילה הבינלאומית תרעש ותגנה ותעמוד על זכותה, על חובתה בעיניה, לשלוח לכאן ועדת חקירה. לממשלה לא תהיה ברירה, והיא תקים ועדת חקירה משלה. במצב שיווצר, ישראל תיסוג מיד מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית. כבר היו דברים מעולם: בטרגדיה של כפר כנא הסתיים מבצע 'ענבי זעם' בלבנון, והטרגדיה של ג'נין הביאה לסיומו המוקדם של מבצע 'חומת מגן'. זה גם יהיה הסוף של 'דרך נחושה'.
למה לחכות לסוף הקטלני והנמהר הזה? למה לא להקדים מערכה אחרת למכה? חייבים כבר עכשיו להניח לאוכלוסייה הפלסטינית לנפשה, לתת לה לנשום. חייבים להסיר באחת את העוצר הממושך והבלתי נסבל. ישראל צריכה לעמוד בראש יוזמה בינלאומית מקפת, שתענה על הצרכים ההומניטריים הדחופים של שלושה מיליון פלסטינים. גם הנשיא בוש, במחילה, מוכרח לשלוח לשטחים סיוע נרחב ולא נאומים.
את המלחמה בטרור אי אפשר להפסיק כל עוד הטרור עצמו לא נפסק. אבל את דרך המלחמה חייבים לשנות: היא צריכה להוליך היישר אל הטרוריסטים, ואסור לה לעבור על גבם של שלושה מיליון פלסטינים. עוד אנחנו מחפשים בשטח פצצות מתקתקות, וכל השטח הופך לפצצה אחת גדולה.