האמריקני המכוער

אם יש מדע שהאמריקנים מתמכרים לו, הריהו סטטיסטיקה. הם מתקשים לחוות את עובדות החיים אלא כאשר הן ארוזות במספרים. העולם מכיר את החולשה הזאת בעיקר משידורי הספורט. כל חבטת בייסבול, כל הטבעת סל, כל מסירת טאצ'דאון, מוערכת ע"פ משקלה הסטטיסטי: כמה היו כמותה בעבר ובאיזה אחוזי הצלחה ובאיזה שלב בעונה ובאיזה דקה במשחק. יש אנשים שגודש המספרים הזה משעמם אותם עד מוות, אבל את האמריקנים זה מדליק.

ידיעה שפורסמה אתמול בעמודו הראשון של "ניו יורק טיימס" סיפקה להם כמה מספרים מעוררי מחשבה. התקפות חיל האוויר האמריקני באפגניסטן הרגו בטעות 812 אזרחים אפגנים שלא היה להם שום קשר לטרור. אלה הגופות שהצליח לספור ארגון זכויות אדם אמריקני, אבל זוהי רק ספירה חלקית. סקר אחד קובע שב-11 מהאתרים שהופצצו בחודשים האחרונים נהרגו 400 אזרחים חפים מטרור. בתחילת יולי, למשל, הופצצו כמה כפרים בעקבות מידע מודיעיני מוטעה, ו-54 אזרחים נהרגו בשוגג. ארגון אמריקני אחר בדק חלק מהפצצות חיל האוויר האמריקני ביוגוסלביה, בתקופת מלחמת קוסובו. בהפצצות שבדק נהרגו 500 אזרחים לפחות.

מפקדי חיל האוויר האמריקני הגיבו על הנתונים האלה בשביעות רצון. "המלחמה באפגניסטן היא המדוייקת ביותר בהיסטוריה האמריקנית", אמר אחד מהם, "זאת מלחמה שגבתה מעט מאוד אבידות: רק 37 חיילים אמריקנים נהרגו עד היום".

עש הרבה ישראלים שלמקרא האמירות האלה ליבם מתרחב. אם לאמריקנים מותר, הם אומרים, מותר גם לנו. אם הם מתייחסים בשוויון נפש להרג המוני של אזרחים, מי הם שילינו עלינו כשאנחנו הורסים כמה בתים של משפחות מתאבדים, או כשאנחנו מתכננים להגלות משפחות של מבוקשים מתאבדים, או כשאנחנו מתכננים להגלות משפחות של מבוקשים לעזה.

מה גם שאנחנו הרבה יותר מתחשבים. אנחנו ממעטים להפציץ מהאוויר. כשטנק שלנו הורג ילד בטעות, אנחנו מבקשים יפה סליחה. לפני שאנחנו הורסים בית, אנחנו מאפשרים לדיירים להתפנות, על מיטלטליהם. ולפני שאנחנו מזיזים משפחה, אנחנו מבקשים אישור מהיועץ המשפטי לממשלה.

בנושאים שנוגעים למוסר לחימה אין לישראל מה ללמוד מהאמריקנים, לא במלחמתם הנוכחית ולא במלחמות קודמות. אין להם קושי להיות ברוטלים, חסרי הבחנה, אטומים כלפי סבלם של אחרים ויהירים. אין להם גם קושי לנהוג בצביעות כאשר הם מתייחסים לפעולות צבאיות של מדינות אחרות. דובר מחלקת המדינה ריצ'רד באוצ'ר, ששיגר בסוף השבוע נזיפה לעבר ישראל, נהג כמי שטובל ושרץ בידו.

אנחנו איננו אמריקה, ואסור שנהיה אמריקה. לא רק משום שארה"ב היא מעצמת על חסינה מעונש, ואנחנו בקושי מעצמונת. לא רק משום שצבא ארה"ב פועל היום באפגניסטן ומחר ילך למקום אחר, ואנחנו תקועים כאן, עם הפלסטינים. לטוב ולרע.

בעיקר, משום שבשבילנו המלחמה אינה סטטיסטיקה: היא אנשים בשני הצדדים שעולמם חרב עליהם. היא בשר שנשחת ודם שנשפך. היא שמות. בשבילנו פגיעה באזרחים איננה רק טעות מצערת: היא בית הגידול למתאבדים הבאים.

אסור לישראל להתפתות לפתרונות יאוש. גירוש של אנשים שהנגיעה שלהם בטרור מוגבלת לקרבת המשפחה שלהם למבוקש, או למתאבד, רק תעבה את הילת הגבורה סביב מעשי ההתאבדות. היא לא תרסן אותם, אבל תשחית אותנו. אין לה ולא יכולה להיות לה תשתית משפטית. כדאי שממשלתנו תלמד בנושא הזה משהו מהלקח של ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה, שניסתה שיטות דומות ונכשלה.

משפחות המתאבדים מקבלות סיוע כספי נדיב מעיראק, מאיראן ומהרשות הפלסטינית. הסיוע הזה מוגדר בגלוי כפרס לטרור. הכסף מגיע בהעברות בנקאיות, באמצעות בנקים מוכרים. כשם שארה"ב מאיימת להפסיק את פעילותם של בנקים שמעבירים את כספי אל קאעידה, היא חייבת לפעול נגד בנקים שמעבירים את אתנן הטרור למשפחות בשטחים. זאת יכולה תרומתה הצנועה למלחמה בטרור כאן, בין הירדן לים.