טייס אוטומטי

כששמעתי אתמול על הרצח בעזה, הלכתי אל התיק שבו אני שומרת זכרונות ושלפתי ממנו את גיליון "דבר השבוע" מה-31 ביולי 1981. בחודש ההוא, לפני 21 שנה, תקף חיל האוויר "מפקדות מחבלים" בלב ביירות. מאות אזרחים נהרגו בתקיפה. העיתונאי אמיר אורן, אז סופר "דבר", הלך לשמוע מה יש לתת-אלוף במילואים אורי טלמור להגיד על זה, וציין: "יש לו דעות ברורות על מה שעולל לטייסים הדרג שהחליט לשגר אותם להפציץ בביירות".

הדברים שאמר בקיץ 1981 אורי טלמור, ששירת 26 שנה כנווט קרב ובתפקידים בכירים בחיל האוויר, כאילו נאמרו אתמול, אלא שאתמול לא נמצא איש כחול-מדים שיגיד אותן:

"מי שיורה לחיל האוויר בפעם הבאה לבצע פעולה דומה, ולא יבין שאנשים בחיל שואלים למה ומדוע ורוצים הסבר, יעשה משגה חמור... אם יסתבר שיש כאן שיטה, תהיה לכך תוצאה הרסנית לכל ארגון לוחם ובוודאי לחיל האוויר הישראלי. איני יודע עד כמה ידעו בחיל האוויר לפני הפעולה שהמשמעות היא פגיעה אפשרית במאות אזרחים, אך אין לי ספק שמאז שנודעו תוצאות ההפצצה ישאלו ושואלים שתי שאלות: איך הריגת אזרחים בצד השני תפסיק את הריגת האזרחים שלנו, ובאיזו מידת הצדקה מותר להרוג אזרחים כחלק מקביעת המטרה לארגון לוחם.

"אני מציע לכולם לא לראות בחיל האוויר מכשיר אוטומטי. חיל האוויר עושה, אבל יש כמה תנאים מאחורי העשייה הזאת, כמו ההרגשה הבסיסית שעושים את הדבר הנכון. דווקא צוותי האוויר רגישים לכך במיוחד, משום שאינם רואים את מי שהם הורגים. אתה יוצא מהטייסת, חוזר אחרי שעה וכעבור עוד שעה כבר נודף ממך ריח של רעננות, אבל אתה יודע ששם, למטה, נוזל דם. מי שהחליט, בדרג המדיני, על פעולה שבה נפגעים מאות אזרחים, אחראי להחלטה מאוד לא טובה, מאוד לא שקולה. הכלי הזה איננו אוטומט. הוא מורכב מבני-אדם עם רגשות, עם ערכים, עם יכולת לשאול שאלות נוקבות בכל הזמנים, בכל הכיוונים".

לא במקרה אורי טלמור ואני נושאים את אותו שם. הוא היה בן-זוגי ואבי ילדיי. בחודש הבא ימלאו 16 שנים למותו. אורי היה איש חכם וטוב, אידיאליסט מזן נכחד, ששנותיו האחרונות הוקדשו לקידום השלום ולפעילות חברתית התנדבותית. לא תמיד הסכמתי עם עמדותיו. גם את דבריו המצוטטים מעלה הייתי אני מנסחת אחרת. מן הסתם ביתר חריפות, קרוב לוודאי בהרבה פחות אהדה. אני רוצה להאמין שהיום, אילו ראה את פי התהום שלפתחה אנחנו ניצבים, היה גם הוא מנסח את דבריו אחרת.

אילו יכולתי לדבר אליו היום הייתי אומרת לו כי טעה בכל תחזיותיו. האופטימיות הבלתי-נלאית שלו ואמונתו בטוב שבאדם הכשילו אותו. אינני יודעת אם מישהו שאל שאלות בחדר התדריכים של הטייסת. אבל גם אם שאלו, גם אם הוטעו, הם לא יינקו מהדם שנמרח על חליפות הג'י שלהם והם לא יינקו מהיותם שותפים לפשעי מלחמה, מפני שאיש לא יספר לי שאיזשהו טייס אף-16 חשב שפצצה במשקל טון, המוטלת בשכונת מגורים צפופה, תהרוג רק את האיש ששמו נכתב עליה.

אילו יכולתי לדבר אל אורי טלמור היום, הייתי מספרת לו איך כמה מרעיו הטובים, גנרלים מזדקנים, מדלגים בין אולפני הרדיו והטלוויזיה כדי להצדיק את הזוועה הזאת. איך איש מהם אינו מעלה הרהורים על "מה שמעולל לטייסים הדרג שהחליט לשגר אותם להפציץ בעזה". והייתי אומרת לו, בלב שבור, כי חיל האוויר, שבו האמין ואותו כה אהב, דורדר להיות לא פחות ולא יותר מסתם אוטומט.