לפחות אכפת לו

מיטב האמנים האנגלו-סקסיים השתמשו במיתוסים הגדולים של אמריקה כדי ליצור דרמה במוזיקת הפופ, וברוס ספרינגסטין הוא אחד הבכירים שבהם. המיתולוגיה של העיר הקטנה, התבוסה של בני מעמד הפועלים, ההתבגרות על רקע ריקנות רוחנית, הבריחה אל הנהר, הקאדילק, וייטנאם, ובעיקר 'הדרך' המיתולוגית על שלל גלגוליה, כל אלה הותכו בשיריו למלודרמות קטנות ורומנטיות, שהפכו אותו לאחד האייקונים הגדולים של הרוק לדורותיו.

שש שנים מאז אלבום האולפן האחרון של ספרינגסטין, "The Ghost Of Tom Joad", וכשנה וחצי לאחר אלבום ההופעה בניו-יורק, חוזר ספרינגסטין עם "The Rising", הכולל 15 שירים חדשים ומורכב כמעט כולו משירים שכתב במסגרת זמן בת שמונה שבועות, כולם אחרי ה-11 בספטמבר. זהו גם אלבום האולפן הראשון עם האי-סטריט בנד מאז רב המכר "נולד בארה"ב" מ-84'. מה שאומר כי ספריגסטין חוזר אל הצליל הספקטורי הנושן והמחוספס שלו, כדי לשיר על הטרגדיה הגדולה שפקדה בשנה שעברה את אמריקה בכלל, ואת ניו-יורק בפרט.

לא קלה דרכו

ספרינגסטין נשמע טוב במיוחד עם האי-סטריט בנד. משהו בצליל שלהם - על תופי הרעם, צליל הרוקבילי של גיטרות הטלקסטר והסקסופון של קלרנס קלמנוס – תפור עליו, כמו מכיל את הגנים של הצליל האמריקני לדורותיו. הם בומבסטיים, אבל לא טיפשיים, פשוטים ומוזיקליים, ויחד עם העזרה של המפיק ברנדן אוברייאן, הם יכולים גם להישמע עדכניים ("let’s Be friend", למשל). השירה של הבוס, יש לציין, נשמעת פחות מאומצת, וזה לטובה, מאחר שלא אחת הוא היה הורס את השירים של עצמו, ובאלבום החדש הוא מתאמץ להראות שהוא גם Cool.

השירים ב-"The Rising" עושים שימוש באותה רומנטיות טרגית המוכרת שלו, כדי לתאר מגוון מקרים שקשורים לקורבנות מתקפת הטרור. בין היתר - שיר על הכבאים ("Into The Fire"), געגועים לנפטר ("You’re Missing"), תקווה ("The Rising"), העיר ניו-יורק ("My City Of Ruins") - שנכתב לפני מתקפת הטרור, אבל מתאים לה באופן מפתיע, גן העדן ("Paradise"), ריקנות של משפחות הקורבנות ("Nothing man") ועוד.

מילולית, וזה די מפתיע, האלבום מתקשה להזיז משהו. הנושא אומנם בוער, וספרינגסטין דווקא משתמש בכל התחמושת האופיינית לו, בעיקר סיפורים קטנים עם מטפורות צבעוניות, עם שימוש כמותי חסר תקדים במילה שמיים (Sky) ועיסוק נושן ב'דרך', שמי יודע מתי תיגמר ועל איזו דרך מדובר – אבל חסרות ההברקות שיהפכו את הנושאים הללו לאפוסים קורעי לב באמת. מוזיקלית האלבום לא רע, אבל לא מציג אותה רמה, נאמר, כמו זו של "נולד בארה"ב". ההבדלים לעתים קטנים, אבל משנים את כל התמונה.

עדיין מלא תשוקה

בלחנים הגדולים שלו, הוא היה תמציתי, יעיל וממוקד, והלך למקומות מלודיים שנתנו לקולו חופש ויכולת להציג את עצמו במיטבו. עם זאת, הפעם יש ניסיון להיות נגיש יותר מבאלבומיו הקודמים. ספרינגטסין כבר לא בורח אל המבנים המטישים והארוכים, שעליהם היה בונה את סיפוריו, אלא מנסה לתפוס את המאזין ביעילות, גם אם התוצרים הם לא אחת בני דודים של שירים אחרים: "Waiting on a Sunny day" הוא צאצא של "האנגרי הארט"; "Nothing Man" מזכיר בגישה את "I’m On Fire"; "Further On" ו- "Empty Sky" מזכירים את "כסי אותי"; "Mary’s Place" נשמע כמו אחד החלקים של "נולד לרוץ" והשאר הם באמת שירי ספרינגסטין אופייניים. אם כי ספרינגסטין מציג צד יותר עדכני ב"Let’s Be Friend" (האחיין המלודי של "גלורי דייז") ו"World’s Apart", שמבוססים על שילוב בין נגינה חיה ללופים ונשמעים אחלה.

נדמה כי הניסיון של ספרינגסטין להקדיש אלבום שלם למתקפת הטרור הוא בעייתי משהו וגם עומד בעוכריו. למעט העובדה שיש משהו מטריד בחיבור של מסגרת ממוסחרת כמו עולם הפופ לבין נושאים שעלו בחייהם של אלפי אנשים, הרומנטיות הטרגית של ספרינגסטין, שבעבר הפכה בצורה מרגשת דימויים קטנים לכדי מיתוסים מרגשים, נשמעת לעתים צדקנית וחסרת ברק. נושאי השירים ודרך הטיפול בהם נוטים למובן מאליו ולקלישאי, אבל ספריגנסטין – כמו הצעיר לנצח של "נולד לרוץ", או על תקן איש הצווארון הכחול שנאבק בחיים ב"אפלה בקצה העיר" – עדיין אמן מלא תשוקה, דאגה וחום, וגם איכפת לו, וזה לא דבר שהולך ברגל. ציון: 8