מרבעים את המעגל

מכל העוולות שגרמה ישראל לעצמה ב-35 שנים של כיבוש, אחת החמורות ביותר היא השחתת מערכת המשפט. הניסיון לפרוס מעטה – דק ככל שיהיה – של השגחה משפטית מעל מעשי השלטון בשטחים, הביא בסופו של דבר למערכת חוק שיש בה איפה ואיפה, צדק כזה וצדק אחר. גירוש בני משפחותיהם של משלחי פיגועים, שיידון היום בבג"ץ ובערכאות הצבאיות, הוא דוגמה קשה במיוחד.
מערכת הביטחון סבורה שגירוש יהיה אמצעי יעיל בהרתעת מתאבדים ופעילי טרור. גופי המודיעין, המספקים לא רק מידע מבצעי אלא גם סימוכין להשקפת העולם של הצבא והשב"כ, הזדרזו בימים האחרונים לספר לנו על מקרים, שבהם נרתעו מתאבדים מלבצע את זממם מחשש שיבולע למשפחותיהם.
בשיחות בארבע עיניים מודים במערכת הביטחון, שהשפעתו של האמצעי הזה אינה ברורה, אבל מתייחסים אליו כאל הדבר הבא שיש לנסות, אחרי שהאמצעים האחרים נכשלו. המטרה היא לפרק את המעטפת התומכת והמעודדת של המתאבדים ולפגוע בתחושתם שהם אמנם מאבדים את חייהם, אבל משפרים את מצבה של משפחתם. קשה, ואולי גם מיותר, להתווכח עם ההיגיון המבצעי של הדברים.
אבל לא מיותר לומר, שאין שום פיתול משפטי שיכשיר אותם. העיקרון שלפיו האשם בלבד הוא שצריך להיענש הוא אלף בית של כל מערכת חוק. הטיעון שלפיו "יגורשו רק בני משפחה שסייעו למחבלים", הוא עקמומיות על גבי עקמומיות: אם פשעם של בני המשפחה הוא כזה המצדיק גירוש, יש לגרש אותם בלי קשר לקרבתם למישהו. אם לא, אסור משפטית לגרשם. כל השאר הוא פלפולי-סרק, ניסיון לרבע את המעגל.
ההגנה על חייהם של אזרחים חפים מפשע מצריכה אולי אמצעים דרקוניים. אבל הניסיון להכשיר אמצעים כאלה באמצעות נימוקים משפטיים יוצר שקר כפול ומכופל: הוא מסייע להשכיח ולטשטש את הנזק היומיומי הנגרם לתפריה של החברה הישראלית, ועושה צחוק ממושגים כמו "צדק" ו"משפט".
קשה שלא לראות את הקשר בין העמדת הפנים הזו ובין המשך קיומו של השקר העצמי, שלפיו נוכל להישאר גם כובשים וגם דמוקרטים. וכשם שנזקי הכיבוש מחלחלים לתוך רבים מתחומי חיינו, כך גם הנזקים שגרמה העמדת הפנים הזו למערכת המשפט עצמה ניכרים באספקטים רבים ולא סימפטיים של התנהגותה במקרים אחרים, הקשורים לאזרחי ישראל