סוגרים את הים. ואת כל השאר
"סגר" מתאר את החיים בעזה ב-4 השנים האחרונות וחושף פיסה לא-תאומן של השפלה ומוות

תארו לעצמכם: אתם נולדים בבית סוהר ענק. גדרות מקיפות אתכם. אתם חלק מאוכלוסיה בת מיליון ו-100 אלף איש החיים בגטו של 288 קמ"ר, נעולים מאחורי מחסומי ברזל שאין לכם דרך לעבור. מעל הגבעות מבצבצים כפריו המרווחים של הכובש השולט בכם; וילות ציוריות עם גגות רעפים בהם מתגוררים טיפוסים מזוקנים, חובשי כיפה, לחלקם נטיות רצחניות, המאמינים כי מעמדכם הוא כשל בעלי-חיים. אלו מתנחלים. כפריהם המהודרים תופסים 20 אחוז משטח הגטו. מספרם: 7,500 איש. אתם – כל המיליון ו-100 אלף – מצטופפים בשטח הנותר.
מהצד השני – ים. אתם יכולים לשחות או לטבוע בו; הוא לא עומד לחלץ אתכם. גם אתם, כמו 80 אחוז מתושבי הגטו שלכם, סובלים מרעב, מתקיימים על פחות מעשרה שקלים ליום לאדם. ענני זבובים ניזונים טוב מכם משיירי בשרכם החי. החום והבטלה מחלישים אתכם. אם תחלו ותזדקקו לבית חולים, סביר שתמותו. אין לכם כל דרך להתפרנס כפי שאין לכם דרך לצאת מכאן, לעבור לצד השני, לחצות את הגדרות, לברוח. אתם נעולים. מדי פעם – לעיתים רחוקות – הגדרות נפתחות וכמה עשרות, מאות, לפעמים אלפי, מתושבי הגטו מורשים לצאת ממנו לפרק-זמן של יום אחד. במעבר עצמו הם סופגים השפלות, קללות, עיכובים ואיומים, נדחסים כעדר בקר וחלקם נתפסים על-ידי חיילים ומאולצים להפוך למשתפי-פעולה – אילוץ שמשמעותו הברורה היא כי בשלב מסוים יחסלו אותם תושבי הגטו.

אהוד ברק צדק

המעבר דרך הגדרות לצד השני הוא הסיכוי היחיד שלכם להתפרנס, אבל כשאתם כבר מגיעים לגדר, אתם שוכחים מהכסף; אתם חרדים מההשפלה שבדרך – על-ידי חיילים המכוונים אליכם נשק ומתייחסים אליכם כאל מוכי כלבת – ומהסיכוי שתיקראו לשתף פעולה, כלומר למות. בלילה, כשאתם חוזרים לבתיכם המזוהמים, נושאים על גבכם שק תפוזים כבד – משפחתכם תצטרך לחיות מזה לאורך תקופה לא ידועה – חולפים מטוסים מעל בתיכם ומפציצים אתכם באש תופת. ילדיכם בפאניקה. לרוב גם אתם. אין כל טעם לחייכם. לא איכפת לכם למות, אבל אתם רוצים – מין אינסטינקט ארור – לחיות. נאלצים לחיות. לרוב אתם מצליחים לא לבכות. לפעמים אתם בוכים.
אל תראו את "סגר" אם אתם לא רוצים לבכות. אל תראו אותו אם אין לכם עניין להרגיש. אל תתקרבו לסרט הזה אם יש לכם כוונה להישאר אטומים, קיצוניים, פוליטיקאים, ישראלים "מפוכחים". "סגר" הוא סרט על הומניזם. על ערכים אנושיים בסיסיים. על להיות אדם, כלומר, להבין את מצוקתו ואת הטרגדיה של אדם אחר, באשר הוא שם, באשר הוא חמישה קילומטר ממך, נתון במכלאה.
"סגר" הוא המאמץ של רם לוי לתעד ארבע שנות מעקב אחר רצועת עזה – פיסה לא-תאומן של אפריקה הגוועת, של עולם שלישי, של השפלה ומוות, רקב וחידלון, בעיצומה של מדינת ישראל. שמעתם על עזה; אין לכם מושג מהי עזה. יוצאים משם מחבלים, זה נכון; אין לכם מושג למה יוצאים משם מחבלים. אחרי "סגר" יהיה לכם. כל ישראלי לוחמני שחייו היו מאולצים לתוך נסיבותיה של עזה – נסיבות המוזילות את ערך חיי אדם לרמה בה משמשות הגינות ומידות טובות בחייו של אביגדור ליברמן, כלומר קצת פחות מאפס – היה יוצא להילחם, לחבל או למות. אהוד ברק צדק. לפחות בזה.

כולם אצלכם נהיו פנאטים

החשש העיקרי מול סרט כמו "סגר" הוא כי רם לוי ייקח אתכם לסיור נוסף על מתקניה המוכרים של רכבת השדים המדממת הזו – הנה המחסום, הנה המפגינים מהשמאל והימין, הנה הפוליטיקאים בקמפ-דיוויד – אבל לוי מרפרף על פני כל אלה בדרכו לסיפור האמיתי: תושביה של עזה. האנשים העניים, המורעבים, הגוועים, המסוגלים לחשוב רק בקושי להיאבק במדינת ישראל כשלפתחם מונח מאבק קשה ויומיומי בהרבה: המאבק לשמר צלם אנוש, המאבק לאכול. לוי סוגר, לבסוף, על משפחה אחת – משפחת סולטאן, שבנה מוחמד גדל עם שתי רגליים קטועות לאחר שחיילים במחסום מנעו מהוריו להביאו בזמן לבית חולים במזרח ירושלים. ההורים, פאדל ונג'ואה סולטן, נהדרים. אינטליגנטים, טובי-לב, במאמץ אדיר בנו להם בית – אנשים אמיתיים, מוכי-יגון, מיואשים, הלב יוצא אליהם.
המונולוג המרגש שנותנת האם למצלמתו של לוי – מונולוג הסופק-כפיים לנוכח היעלמותו של השמאל הישראלי ("כולם אצלכם נהיו פנאטים, לכן אנחנו כבר לא מאמינים בשלום") והכאב ההדדי ("אם לא הורגים אותנו בכדורים, מרעיבים אותנו למוות") – המונולוג הזה ינקב אתכם באם נותרו בכם כמה רגשות אנושיים בסיסיים. כשבעלה אומר, בפנים נפולים, "לא עבר עלינו יום אחד של שמחה", אתם יכולים להאמין. וכשגדעון בשן, מתנחל מדושן מנווה דקלים המציג עצמו כאיש חינוך, אומר כי "תרנגול, גם אם הוא יעלה על גדר ויצעק 'אני בנאדם' הוא יישאר תרנגול" – כשהוא מתייחס לערבים – ברור לכם כי בשן אינו שונה בגזענותו ובבערותו מכל מוסלמי קיצוני. בארה"ב של עכשיו היה לבשן מזל אם לא היה גומר בכסא חשמלי. בישראל יש לו הרבה יותר ממזל: יש לו זמן מסך.
לוי עובר אצל כל הצדדים, עושה את המלאכה העיתונאית הבסיסית, אבל יוצא לו, אחרי הכל, סרט אישי מהורהר ועגום על עולם סגור שנמצא כאן מעבר לקיר ושאף שמועה על אודותיו לא תשווה לגודל האימה והייאוש הנחשפים במבט מתמשך, חומל, מהסוג שלוי מספק. כולם אשמים, כמובן: ההנהגה הפלסטינית על האינטרס המלוכלך שבהנצחת המצב הזה – המצמיח עוד ועוד שאהידים – וההנהגה הישראלית, על אטימותה לאלפי מיתות, עוולות ופשעים המתבצעים בחסותה, ועל הכחדת התקווה המדינית בכוונה תחילה ומתוך אינטרס מלוכלך במידה זהה. המפסידים? רק נדמה לכם שאנחנו. אנחנו חיים טוב; אנחנו חיים נפלא. אנחנו אדוני הארץ. ראו את האנשים המתים המהלכים בעזה. ראו את "סגר".

"סגר", הערב (שני), 21:30, ערוץ 8


    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה סוגרים את הים. ואת כל השאר
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נג'ואה סולטן. מונולוג מרגש
    בנה של סולטן. קטוע רגליים
    עזה, כביש ראשי. עולם שלישי
    7 לילות
    ynet ספיישל