סימולציה של מוות
בתי הבכורה כבר יודעת מי אנחנו רוצים שיגדל את ילדינו ואיפה לא נרצה להיקבר. הסימולציות האלה יימשכו עד שההורים יבינו שתפקידם לשנות את המציאות
בשבת האחרונה הושבתי את בכורתי לשיחה על החיים. ועל המוות. כיוון שנהיה די ברור שהטרנד ההיסטרי של המלחמה הזאת הוא השארת משפחות ברוכות ללא הוריהן, נוצר צורך דחוף ליצור סימולציות על האפשרות הזאת.
למרות שאישי ואני מקפידים כבר מזמן על הפרדה ולא נוסעים יחד לשומקום, קורה שכאשר הפיגועים מתרכזים לרגע במזרחו של הקו הירוק אנחנו הופכים שאננים ושוכחים להקפיד. לכן עברתי עם בתי על הפרטים הקטנים: מי אנחנו לא רוצים בשום אופן שיגדל את הילדים במקומנו, מי היינו מעדיפים שלא ולמה, או בקיצור: איך ילדה אחת בת שמונה עשרה תעשה את זה. וגם: איפה בשום אופן לא לקבור אותנו (בגוש עציון. כי איפה שהחלטנו להפסיק לחיות כשעוד הייתה לנו אפשרות בחירה, אנחנו לא רוצים לבלות את הנצח), איפה אפשר ואיפה רצוי. מי אנחנו בשום אופן לא מוכנים שיספיד אותנו, מי יכול ומי כדאי. כמובן שעברנו בצורה מסודרת גם על עניינים כלכליים וחינוכיים, שיהיה מסודר.
התפקיד החד משמעי של הורים הוא להכין את ילדיהם להתמודד עם אתגרי החיים. עם המציאות. וזה נכון לכל ההורים ולכל הילדים, בכל מקום ובכל זמן. הקשקשת התקשורתית סביב השאלה "מי הורה יותר טוב ובאיזה צד של גדר ההפרדה הוא חי" נובעת מהבלבול והפחד שיוצרת המציאות הבלתי ניתנת לחיזוי. איפה אני צריכה לחשוש יותר לילדי - בנסיעתם באוטובוסים לצבא? במדרחוב בירושלים? אולי ביושבם בבית (גוש-עציון, זמני)? אין תשובה ברורה, כי המציאות מתעתעת והסיכונים דומים.
ההורים הישראלים בכל מקום צריכים להיערך היום לכל אפשרות ולהכין את ילדיהם (בהתאם לגיל וליכולת) למצבים שונים. זה תפקידם, בין השאר. ואז, כשהם ערים לכל האפשרויות הנוראיות, ישאלו את עצמם אם יש איזו אפשרות שכאנשים מבוגרים הם גם יכולים לעשות משהו כדי לשנות את המציאות הזאת.
ואם מסתכלים ממש טוב, ומנטרלים את האינסטינקט שמכתיב ראייה אוטומטית דרך משקפי ההשקפה הפוליטית, רואים פתאום דברים שנוטים להיעלם בצל כאבי וחרדות היומיום. למשל, רואים מעבר לגדר המון ילדים רעבים, מבוגרים מתוסכלים וחסרי אונים וצעירים כועסים ושוחרי נקם.
הורים צעירים שהחופש הגדול גדול עליהם והם כורעים תחת נטל הילדים נטולי המסגרת יכולים לרגע להרגיש אמפתיה להורים שמעבר לגדר, שכבר ימים רבים מנסים לשמור על שפיות בשעות העוצר, כשכולם נמצאים בחדר האטום. יחד. כל הזמן.
כל פעם שמישהו ממלמל לעצמו או אומר בקול רם ש"ככה זה לא יכול להימשך ואני לא אתפלא אם נאבד שליטה על האנשים הזועמים", יחשוב רגע כמה פעמים, כמה אנשים, כמה כעס וכמה איבוד שליטה נוצר שם, מעבר לגדרות.
וזה התפקיד שלנו, ההורים, לשנות את המציאות הזאת. הגיע הזמן להפסיק את הכיבוש הזה. הגיע הזמן לאפשר לעם הפלסטיני לחיות את חייו.
ועד שלא נגיע לזה, נמשיך לעשות סימולציות עם הילדים שלנו.
