קצת אדיבות בבקשה

אלימות היא כלי נשקו של הפחדן. אלימות מילולית היא כלי נשקו של הטיפש. כשלאדם יש כושר ביטוי לקוי, הוא מקלל. כשלאדם אין כושר ביטוי בכלל, הוא מכה. הכלבים הקטנים הם אלה שנובחים ומתנפלים. הגדולים, בדרך כלל, רגועים בהרבה. אם נוכל להפנים זאת, נהיה חברה אלימה פחות.
כשאנחנו אומרים "התנהגות אירופאית", למה הכוונה? בעצם לדבר אחד: התנהגות שבה אנחנו זוכרים שהזולת לא פחות חשוב מאיתנו, ואם יש לנו די ביטחון עצמי, אנחנו נותנים לו יותר כבוד מאשר לעצמנו. כשמעלית נעצרת בכל בניין – בית מגורים או מבנה ציבורי – באירופה או בארה"ב, מובן מאליו שהעומדים בחוץ נותנים לאנשים שבמעלית לצאת לפני שהם עצמם נכנסים לתוכה. זה לא רק מנומס, זה גם פרקטי וחוסך זמן. הייתי בבניין עיריית ת"א לא מזמן. המעלית הגיעה לקומת הקרקע. אלה שבחוץ ניסו להידחק פנימה בזמן שאלה שבפנים ניסו לצאת. תהליך חילופי האנשים ארך פי שניים מאשר במדינות מערביות. הטימטום הזה הוא בעוכרינו.
זה לא רק במעליות, כמובן. זה קורה במתן זכות קדימה על הכביש, בתור בסופרמרקט ובחיפוש אחר כסא נוח על שפת הים. אצל הישראלים שולט ה"אל תצא פראייר" (זו המדינה היחידה בעולם שבה הביטוי קיים), ואני מאמין שאין בושה בלתת זכות קדימה, אין השפלה בלהיות אדיב. להיפך. מי שמראה התחשבות בזולת הוא החזק, וללא ספק החכם יותר. נדמה לי שהוכחתי זאת בעבודתי הטלוויזיונית וגם בחיי הפרטיים, והאמינו לי, לא הפסדתי דבר, לא בתחושותיי כלפי עצמי ולא בהצלחתי המקצועית.
החל מהיום, נסו בעצמכם. כשאתם יוצאים לרחוב או הולכים לעבודה, זיכרו כי להיות אדיב אינו להיות פראייר. לתת כבוד לזולת משמעו להיות חזק. אפשר רק לקוות שגם הפוליטיקאים שלנו יפנימו זאת.