על בלוגרים, קניבלים ושאר ירקות

החדשות של "לייקוס"

אתר "לייקוס" השיק לאחרונה מנוע חיפוש של חדשות, שסורק 3,000 אתרי חדשות מדי דקה. המנוע משולב בתוך מנוע החיפוש של "לייקוס", ואפשר לגשת אליו באמצעות הקלדת מונח בשדה החיפוש ובחירה בכרטיסייה news בראש דף התוצאות.

"לייקוס" מצטרף בכך ל"גוגל", שמפעיל בחודשים האחרונים מנוע חיפוש משלו שמתמחה בחדשות. מנוע החיפוש של "גוגל" סורק יותר מ-100 אתרי חדשות בכל שעה, פחות מהמתחרה. עם זאת, התוצאות של "גוגל" יותר מדויקות ואינן כוללות כותרות שחוזרות על עצמן.

הבלוגים של "סאלון"

אתרי חדשות רבים אימצו אל חיקם בחודשים האחרונים את ה"וובלוגים" (Weblogs), יומני הרשת (בקיצור, בלוגים), אך המגזין המקוון "סאלון" הרחיק לכת כאשר השיק לאחרונה מערכת בלוגים, שמאפשרת לכל משתמש לנהל בלוג בכל נושא שיבחר. "סאלון" מצפה שהבלוגרים ישלמו עבור השימוש במערכת 40 דולר בשנה לאחר 30 ימי ניסיון חינם. Pornographer's Picks, בלוג שמלקט את מיטב הקישורים לאתרים פורנוגרפיים וחדשות הסקס חריגות ברחבי העולם, היה בין הראשונים להצטרף למערכת.

"סאלון" לא מתערב בבחירת התכנים לבלוגים האלה ובעריכתם ובפירוש אינו רואה בהם חלק מהמערכת העיתונאית שלו. נראה כי "סאלון" רואה עצמו כספק שירות, שמארח את הבלוגים האלה בלבד. השאלה היא אם בתי המשפט שידרשו לטפל בתביעות שיוגשו נגד הבלוגרים של "סאלון" יסכימו אתו. עם זאת, בהתחשב במצב הכלכלי המעורער של "סאלון", ייתכן שהפסיקה התקדימית תאלץ לחכות.

אז איך מרוויחים מבלוגים?

כמו "סאלון", גם ניק דנטון, מייסד מרכז החדשות Moreover מנסה למצוא מודל עסקי מתאים לבלוגים. צעד ראשון בכיוון הוא "גיזמודו", וובלוג מסחרי שעוסק בגאדג'טים, שהשיק דנטון יחד עם פיט רוג'אס, כתב ברד הרינג, וויירד והגארדיאן.

רוג'אס מקבל משכורת עבור שירותיו כבלוגר ואילו הכנסות האתר צפויות להתקבל מעמלות ממכירות מוצרים (קישורים לרכישת גאדג'טים משולבים בצד ימין לאיזור המערכתי בבלוג).

רוג'אס אינו הבלוגר היחיד שמקבל תשלום על שירותיו. אתרי חדשות רבים בהם MSNBC וול סטריט ג'ורנל, וסאן חוזה מרקורי מעסיקים בלוגרים בתשלום.

יש קניבליזציה? כן ולא

האם אתרי חדשות שמצויים בבעלות עיתונים פוגעים במכירות מהדורות הדפוס של גופים אלה או תורמים להן? חברת המחקר "בלדן" בדקה את הסוגיה הזו, שמטרידה מו"לים בענף התקשורת בשנים האחרונות, ברבעון השני של 2002.

המחקר של "בלדן" חסר תקדים בהיקפו, וכלל 13,952 נשאלים שמבקרים באתרי אינטרנט של חמישה גופי תקשורת בארה"ב, שמחזיקים גם בעיתונים.

מדובר באטלנטה ז'ורנל, פוסט גאזט (עיתון שיוצא לאור בפיטסבורג), אמריקן סטייטסמן (אוסטין), MyOCR.com (של עיתון רג'יסטר באורנג' קאונטי), ו-EmeraldCoast.com של חברת "פרידום", שמוציאה לאור מספר עיתונים בפלורידה.

עורכי המחקר מצאו כי לאתרי החדשות "השפעות חיוביות ושליליות שוות" על מכירות המנויים של מקביליהם בדפוס, בעוד השפעתם על רכישות עותקים בודדים של מהדורות הדפוס היא חיובית.

חמישה אחוז ממבקרי האתרים האלה העידו כי עשו מנוי על עיתון הדפוס מאז החלו לקרוא את העיתון באינטרנט, אך חמישה אחוז נוספים, שבעבר היו מנויים על עיתון הדפוס, העידו כי ביטלו את המנוי בגלל שתכניי העיתון נגישים עבורם חינם באינטרנט.

בין המבקרים באתרים שאינם מנויים על העיתונים הללו, 15 אחוז דיווחו כי הם קונים יותר עותקים בודדים של מהדורת הדפוס מאז החלו לבקר באתרי החדשות. שישה אחוז רוכשים פחות עיתונים ואילו 78 אחוז דיווחו כי לא שינו את הרגלי הרכישה שלהם מאז החלו לגלוש באתרים האלה.

חדשות בתשלום

במקביל, חברת התקשורת "פרידום" בפלורידה הודיעה בתחילת החודש על מעבר מיידי למודל של מנויים וגביית כסף עבור הגלישה באתרי החדשות של ארבעה העיתונים המקומיים בבעלותה. העיתונים הם "ניוז הארלד", "נורתווסט פלורידה דיילי ניוז", "דסטין לוג", ו-"וולטון סאן".

"חשנו שיש ערך לתכנים שלנו ושעלינו לקבל תמורה עבורם", נימקה סו לוטץ, נשיאת ומנכ"ל חברת פרידום את הצעד.

השקת אתרי החדשות כאתרים חינמיים הייתה טעות, טען רלף רוטון, עורך נורתווסט פלורידה דיילי, בטור שפירסם, על אף שהודה כי קוראים רבים מחו נגד החלטת העיתון לגבות תשלום עבור השירות.

"אילו היינו גובים תשלום סמלי מלכתחילה לא היינו מגיעים למצב הזה", כתב רוטון, "הקוראים לא היו חשים שנגזל מהם דבר מה והיו מבינים שהם משלמים כדי לקבל מוצר טוב יותר".

כל אחד מהעיתונים החליט על תמחור השירות באופן עצמאי. למשל, ניוז הארלד גובה 8.5 דולר בחודש ואילו הדיילי ניוז גובה 8.90 דולר. מחירים אלה זולים בשלושה עד ארבעה דולר ממנוי לעיתון הדפוס, בשל החסכון בעלויות הנייר, הדיו והמשלוח, ציינה לוטץ. המנויים למהדורות הדפוס יכולים לרכוש מנוי לאתרי החדשות בהנחה ניכרת (כשלושה דולר בחודש בלבד).

האינטרנט והעיתונות – חשבון נפש

עיתונים רבים ברחבי העולם ראו בהצלחת האינטרנט והמדיה הדיגיטלית איום אסטרטגי על עסקיהם, ומיהרו להשיק גירסאות מקוונות, כדרך של התגוננות.

פרופ' קלארק גילברט מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארוורד קובע כי רבים מגופי התקשורת הללו נכשלו לא בגלל שהאינטרנט אינו מדיום מסחרי אלא משום שלא התייחסו לרשת כאל מדיום ייחודי, שנחוצים לו מודלים כלכליים נפרדים.

בראיון למגזין המקוון Working Knowledge של בית הספר לעסקים של הארוורד קובע גילברט, שחברות מדיה רבות ניסו לכלוא את עסקי האינטרנט שלהן במודלים הכלכליים המסורתיים המוכרים להן. עיתונים שפכו כסף רב באינטרנט מבלי שעלו עם מודל עסקי מוכח, שיבטיח תמורה עבור כספם ומאמץ רב ירד לטמיון, הוא טוען.

גילברט מציין כי אתרי חדשות שפעלו במערכות נפרדות גילו יתר חדשנות מאתרים שהמשיכו לפעול במשולב עם מערכת העיתון. לדבריו, היקף החדירה אל השוק של אתרים עצמאיים גדולה ב-60 אחוז מאתרים שהמשיכו להיות משולבים במערכות העיתונים.

גילברט מזכיר לטובה במחקרו אתרי עיתונות מצליחים כמו ניו יורק טיימס וושינגטון פוסט. לאתר ניו יורק טיימס 16 מיליון מנויים רשומים, והוא מאפשר למפרסמיו להשיק פרסומות מותאמות אישית לקוראים אלה. התוצאה: פרסומות מפולחות על פי מין, גיל, הכנסה. למשל, באנרים שמיועדים לגברים מעל גיל 50, שמרבים לקרוא את מדור הספורט באתר.

"ניו יורק טיימס דיגיטל", חטיבת האינטרנט של העיתון, דיווח על רווח בשני הרבעונים האחרונים, בניגוד לרוב אתרי העיתונות. חטיבת האינטרנט של הטיימס מבססת את המודל העסקי שלה על הכנסות מפרסום, חסויות מסחריות, מאמרי פרימיום, משלוח המהדורה המודפסת בדואר האלקטרוני ועוד. הגישה לרוב החדשות והכתבות באתר נשארה חינם.