הקדים את הבחירות

בהתבטאות נמהרת ופזיזה העיר ראש הממשלה שרון את שד הבחירות המוקדמות מתרדמת הקיץ וגרם לרעידת אדמה בנוף המפלגתי. טבעם של דיבורים על הקדמת בחירות, במיוחד כשהם באים היישר מפיו של ראש ממשלה, שלא ניתן לקחת אותם בחזרה. משיצאו לאוויר העולם, הפכו לעובדה פוליטית מוצקה. על דרך המשל ניתן לומר שכל השעונים הפוליטיים בישראל עודכנו עכשיו לשעת האפס החדשה. שעת הבחירות.
בכך קצב שרון במו ידיו – במו פיו – את אורך חייה של ממשלתו. שיקולים אלקטורליים יתגנבו, במודע או שלא במודע, להחלטותיה וישפיעו עליהן בעוצמה הולכת וגוברת.
ייתכן שראש הממשלה התכוון רק לאיים על שותפיו לקואליציה לקבל את הצעת התקציב של האוצר כ"כזה ראה וקדש". אם כך, הוא טעה: הפערים הממשיים בין התקציב שאושר (על חודו של קול) בממשלה לבין התיקונים שביקשו להכניס בו מפלגת העבודה וש"ס היו מצומצמים למדי וניתנו לגישור בעלות תקציבית שולית, שלא הייתה מערערת את עיקריה של המדיניות הכלכלית הרצויה לשנה הבאה. בשום מקרה לא חייבו המחלוקות על התקציב את השימוש בנשק יום הדין של הקדמת הבחירות.
נבצר מהגיונם של אזרחי ישראל להבין מה בער לשרון להבליט ולהעצים את המחלוקת עם העבודה ועם ש"ס: שום מדינה במצבה של ישראל לא הייתה מקדימה בחירות בשל ויכוח תוך-ממשלתי על 0.3% מהתוצר המקומי.
אולם משיצאה רכבת הבחירות לדרך, ידחפו המפלגות לעמדות יותר מוקצנות – כל אחת לפי שיקולי הבחירות שלה. הבחירות הופכות צל הרים להרים: עניינים שאפשר היה לפתור וליישב בדעה צלולה יהיו למכשולים בלתי עבירים; מהלכים מדיניים וכלכליים חשובים, הדורשים הסכמה לאומית רחבה, יוקפאו ויידחו למועד אחר.
גם הציבור הרחב יתחיל לשפוט את הממשל מבעד למשקפיים של בחירות; יהיה קשה, ואף בלתי אפשרי, לשכנע את האזרחים שרק טובת המדינה, ולא טובת המפלגה, מאירה את דרכם של השרים ושל חברי-הכנסת. אמון האזרחים בשלטון, שהיה ממילא נמוך מאד, צפוי להידרדר עוד יותר.
וכך, נוסף על המשברים שכבר ישנם – המדיני, הכלכלי והחברתי – נזרקה כעת ישראל למשבר נוסף: משבר הקדמת הבחירות. אריאל שרון יצר מציאות פוליטית חדשה. הוא צריך להתמודד אתה.