לאן נעלמו כל אנשי הרוח

עוד נשים נרצחו בשבוע שעבר, והתופעה הנוראה של אלימות במשפחה – שהיא בעצם טבח נשים לא מוגנות, השפלה ורמיסת כבוד הנשים רבות אחרות – צוברת תאוצה. כך, בצעדי ענק, קרבה ישראל אל העולם השלישי, שכמה מנציגויותיו הפחות נעימות הן שכנותינו. כאשר כל זה קורה, מה עושים אצלנו? אפילו הממשלה סוף סוף התעוררה. הוקמה ועדת שרים בראשות דני נוה, שבוודאי תעשה משהו במגבלות התקציב הקיימות, ואין זה דבר של מה בכך בהתחשב באופי הממשלה הכושלת שלנו.
אבל מגפה חברתית מסוג זה, מארה מוסרית בסדר הגודל-הזה, מחייבת התייחסויות שהן מעבר לעבודת ועדות ממשלתיות ואף לעבודת מערכת המשפט. המצב הגיעה לממדים כאלה שמנהיגים חברתיים ואינטלקטואליים חייבים להזדעק ולהתייצב בראש המערכה הציבורית נגד הזוועה הכמעט יומיומית.
למשל, הממסד הרבני. מי אמור יותר מרבנינו לעמוד בשער ולהתריע על מה שקורה? אבל לא זה המצב. במגזר החרדי יש קשר שתיקה, ורבני הציונות הדתית עסוקים עד למעלה ראש, כמו כל הממסד הרבני, בפוליטיקה הישראלית. בנושאים אלה שומעים אותם, ועוד איך! נאומים, פסקי הלכה, ראיונות בתקשורת והספדים נרגשים בהלוויות של קורבנות הטרור (וברור שזה חלק מתפקידם). אך איפה הדרשות הנרגשות בהלוויות של קורבנות האלימות במשפחה? איפה יום מספד ובכי ברחבת הכותל המערבי? כמה מגדולי רבנינו בוודאי נחשבים לדמויות מופת, ולכן כה מכאיב ובלתי מובן שהם אינם פותחים במסע נמרץ ברחבי הארץ כולה נגד ההתעללות בנשים כה רבות.
ומה על אנשי הרוח החילונים שלנו? למשל, עמוס עוז וא"ב יהושע? שניהם ידועים בגיחותיהם המתוזמרות היטב אל מרכזי התקשורת הישראלית, ואף הבינלאומית, כשצריך לבקר את ישראל על יחסה לפלסטינים ולמחות על מה שהם רואים כעוולות הכיבוש. נשים מוכות? נשים נרצחות? ככל הנראה, לא בבית ספרם. ומה על סתם סלבריטאים, זמרים, אמנים למיניהם? איפה בוב גלדוף הישראלי שירוץ ברחבי הארץ במסע קונצרטי כדי להתרים למען מעונות לנשים מוכות? ואפשר להציג דוגמאות נוספות, כהנה וכהנה.
את הקללה שירדה על החברה שלנו צריך להפסיק וכמה שיותר מהר. עת צרה היא לנשות ישראל. כל בעל השפעה ומצפון צריך להתעורר ומיד.