שתף קטע נבחר

עם כל הכבוד, קצת הגזמת

יולי גרשטל עזרה למחבל שניסה לרצוח אותה להשתחרר. אריאנה מלמד על "המחבל שלי", סרט מוחמץ

המחבל שלי, סרטה של יולי גרשטל ששודר אמש בערוץ 8, הוא מה שנהוג לכנות "מסמך אנושי מרגש", כי לדרגת "מזעזע" לא הגענו כאן: סרט נאה ומבולבל, שמותיר את צופיו עם תחושה שראו יותר מדי, שמעו מעט מדי - ובסופו של דבר, למרות המעטפת האידיאולגית המוצקה שסביב העלילה, אין בו כדי להדהד במוח או ליצור אמירה דוקומנטירת משמעותית שתישאר איתנו הרבה אחרי הצפיה.
יולי גרשטל נקראה בנעוריה יעל כהן. מלח הארץ. אבי סבה היה ממקימי נווה צדק. רחוב שלוש קרוי על שמו, הוריה בגרו והתחנכו על האתוס המיליטריסטי בנוסח שכונת הצל"ה. גם היא. קצינה בחיל האויר, עדה למבצע אנטבה - ואחר כך, לתקופה קצרה, דיילת באל על. באוגוסט 1978 אירע פיגוע - אז קראו לזה התקפת טרור - בלונדון, בה נהרגה עירית גדרון, דיילת. יולי היתה שם. היא נפגעה, היא נושאת את הטראומה כמו כל מי שנפגע. שנה לאחר מכן העידה במשפטו של פאהד מיהי, המחבל שרצח את חברתה והיה רוצח גם אותה לו רק ניתן. מיהי נכלא להמון שנים בכלא דרטמור באנגליה. אבל זה לא סוף הסיפור. מסיבות שלא מתבהרות די הצורך, יולי החליטה ליצור עימו קשר, להיפגש איתו ואף לסייע לו במכתב המלצה לשחרור מוקדם מן הכלא. עד כאן העובדות: עניין של בחירה אישית, של סלחנות מעוררת הערצה אולי, של חמלה מן הזן הבודהיסטי.
אלא שהסרט עטוף, חנוק ממש, ברובד אידאולוגי, שהוא בעצם מסעה הארוך של גרשטל ממרכז האתוס הצברי-אקטיביסטי-כובש-מדכא אל ההכרה שכיבוש זה רע, שפלסטינים הם קורבנות - ומכאן שטרוריסטים הם לוחמי חירות. היא מוכנה אפילו לככב עם מגאפון במין מיצג של ועדת-פיוס ואמת סטייל דרום אפריקה, אבל בגינת שינקין - ולהסביר לערלי לב שחושבים שכל הערבים כלבים, למה היא תומכת בשחרורו המוקדם של המחבל שלה.

מה שלא ראינו ולא שמענו

מפי גרשטל – על פי שחזור תכתובת ביניהם – אנו למדים כי המחבל מיהי זנח את דרך הטירור. יפה מצידו, באמת. הוא מלא חרטה, והוא רוצח שרוצה להשתקם. גם זה יפה, כמו השתדלותה של גרשטל עבורו - אבל זה לא ממש מתקשר למסע האידיאולוגי של גרשטל בסרט. כי היא מעבירה אותנו ממצעד העצמאות טרם מלחמת ששת הימים, דרך הכיבוש, דרך מלחמת לבנון - שאז הבינה שאינה המלחמה שלה ופשטה את מדיה והשתחררה בדרגת סרן - דרך אינתיפאדה א' ואינתיפאדה ב'. ואיפה מיהי בכל הסיפור הזה? הוא לא מצוי שם. הוא בכלא. ואתם יודעים מה? הוא בכלל לא פלסטיני. ולא נדע עליו כמעט דבר עד סוף הסרט, בין אם מפני שהוא לא סיפר, ובין אם מפני שגרשטל לא סיפרה לנו. הוא יליד עיראק. להלביש עליו את כל המאבק הפלסטיני זה קצת מאולץ, אבל כיוון שהולך ומתבהר כי הסרט אינו "המחבל שלי" כי אם "איך גדלתי כציונית מילטריסטית והשתחחרתי מזה, והראייה - חתמתי למחבל שרצה לרצוח אותי על מכתב לוועדת השחרורים".
מתישהו מתיישבת על הוושט תחושה קשה של מועקה והחמצה. חברי מן השמאל, אחים לדרך רעיונית, נוטים לבלבל בחוסר-חן מובהק בין הדרך לבין העובדות. העובדות: מיהי, מחבל שכיר מעיראק, נלחם מלחמה של אחרים. מה הופך אותו מרוצח ללוחם חירות, לא מתבהר כאן. אבל זה לא חשוב אם האידאולוגיה עובדת שעות נוספות. והיא עובדת עד כדי כך שמגייסים את גדעון לוי, שזכויות לו בחשיפת עוולותינו מכאן ועד להודעה חדשה - אבל הוא לא עוסק בזה, אלא מטעים בפנינו שאיננו הקורבן. ישראלים , לידיעת לוי, גם הם קורבנות. לא בחשבון הסופי והגדול עם אחינו הפלסטינים, אלא בחשבונות האנושיים הקטנים.
עירית גדרון היתה קורבן. גרשטל מנסה לגייס לתוך הסרט הזה את הוריה. הם לא רוצים, מה גם שגרשטל לא יצרה עימם כל קשר כל השנים. סליחתה מהולה בצורך להתנצל, בכעס אחרי קריסת מגדלי התאומים, בלא מעט בלבול בין האידאי לבין האישי. ברמה האישית, גרשטל עשתה מעשה קונטרוורסלי אך ראוי להערכה בשל נחישותה. ברמה האידאית, אין בסרט הזה, למרות קטעי ארכיון צפויים (אנטבה, סאדאת בכנסת, רבין וערפאת על המדשאה, קורבנות מפה וקורבנות משם) שום ארגומנט, ומכאן גם שום אמירה, מעבר למעשה האחד והיחיד של גרשטל. כן, אנחנו מתוודעים לסיפור חייה, במקוטע, ועד כמה שיש לו הקשר פוליטי. גם לפחדיה, עד כמה שיש להם הקשר אישי. מה שלא ראינו ולא שמענו: מיהו המחבל של גרשטל באמת, מדוע הוא ראוי לסליחה, וכיצד לכל הרוחות זה מתקשר למאבקו (הלגמרי צודק) של העם הפלסטיני על אדמותיו ועל כבודו.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מתוך "המחבל שלי". איפה האמירה?
לאתר ההטבות
מומלצים