טור דה תאילנד
מסע אופניים בן 42 ק"מ במחוזות הכפריים הסמוכים לבנגקוק, בין תעלות מים, שדות אורז, חממות סחלבים וכלבים מנומנמים שקמים מריבצם כדי לפנות את המעבר
לוואן, קולנוענית תאילנדית
וידידה טובה, מתקשרת בשעת בוקר מוקדמת. "אתה תקוותי האחרונה. כן, כן, אתה. אל תעשה קולות של שטיח. יום ראשון, שש וחצי בבוקר, יוצאים לטיול אופניים עם מדריך. אתה מקבל אופניים מהמארגנים. רכיבה של 40 ק"מ בשדות האורז של טונבורי. 650 באהט (כ-70 שקל), אתה בא?". "שאר החברים שלך השתפנו, מה?", אני שואל והיא מהמהמת בחיוב. "תירגעי, אני אהיה שם", אני אומר ומניח את האפרכסת.
יום ראשון, שש וחצי בבוקר, שעה לא מוכרת במחוזותיי. ברחובות בנגקוק עוברים נזירים יחפים בגלימות כתומות, אוחזים בסיר הברזל שבתוכו מניחים עבורם התושבים את המזון כצדקה. בלשכת התיירות של בנגקוק ליד נהר הצ'או-פראייה כבר מחכים לנו עם זוגות אופני הרים מרשימים למדי. שני מדריכים סימפטיים בתחילת שנות העשרים מציגים את עצמם, ואנחנו יוצאים לדרך, לעבר חיים בריאים יותר.
בקבוצה שבעה: קלאודיו וגווידו, שני איטלקים העובדים במפעל מלט איטלקי-תאילנדי וחיים בבנגקוק; וואו (כן, זה שם), סטודנטית תאילנדית לתקשורת; לוואן ואני ושני המדריכים, גוב וטאי.
לא למקצוענים בלבד
אנחנו נוסעים לכיוון הנהר ועולים על מעבורת שלוקחת אותנו אל צידו השני. משם רוכבים לתחנת הרכבת הקרובה 'בנגקוק נוי'. התחנה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה היתה הבסיס של היפנים בתאילנד, הוחרבה על ידי בעלות הברית והוקמה מחדש אחרי המלחמה, כהעתק מדוייק של התחנה הקודמת. כאן אנחנו מעלים את האופניים על רכבת ויוצאים לכיוון הכפר דאמאסופ, חצי שעה נסיעה. טיול האופניים הוא למעשה הדרך בחזרה אל העיר, מרחק של 42 ק"מ.
שלוש דקות אחרי שהרכבת יוצאת, הנוף האורבני של בנגקוק כבר מתחלף בשדות אורז, עצי קוקוס ובננה. אנחנו נוסעים במחלקה שנייה, ברכבת שנוסעת לדרום תאילנד. הרכבת מגיעה לדאמאסופ ואנחנו מורידים במהירות את האופניים. הרכבת נוסעת. זהו, עכשיו תרכבו הביתה.
אחרי רכיבה של כמה דקות מכריזים המדריכים על עצירה לארוחת בוקר. קלאודיו האיטלקי רוטן: "מה, כבר מאנג'רה?", אבל מיד מהסים אותו בעדינות. תאילנדים צריכים להזריק אורז או אטריות ישירות לווריד כל כמה שעות, אחרת זה ייגמר בבכי. הארוחה החביבה, אטריות עם עוף חתוך, כלולה במחיר הטיול, כמו גם ארוחת הצהריים.
מיד אחריה מתחיל המסלול האמיתי. לא צריך לחשוש אם אתם לא בכושר היסטרי קצב הרכיבה סביר, ומדריך אחד רוכב בהתחלה והשני עם האחרונים, שמשום מה תמיד בסוף. בתאילנד, אגב, נוהגים בצד שמאל של הכביש. אנחנו רוכבים בתוך כפרים קטנים לצד תעלות מים, שדות אורז וחממות סחלבים. התושבים מחייכים בחמימות, בדרך כלל, ומפנים לנו דרך במעברים צרים. כלבים מנומנמים קמים ממקום ריבצם כדי לאפשר לנו לעבור.
בלי סקירות היסטוריות
ארוחת הצהריים מתקיימת במסעדה עם גן יפהפה, ובו עצי פומלה, קוקוס ועוד. כאן מגישים אוכל שאוכלים בחבל איסאן, צפון מזרח תאילנד: קאו-נייאו (אורז דביק), סום-טאם (סלט פפאיה חריף) וגאי-יאנג (עוף בגריל) ושותים מיץ קוקוס טרי ומרווה. מכאן נוסעים אל השוק הצף בטאלינג-צ'אן שבפאתי בנגקוק. קצת תיירותי אמנם, אך חביב.
מכאן רוכבים בקושי על החצץ הצמוד לפסי הרכבת עד הכפר הקרוב. גורדי השחקים של בנגקוק כבר ניבטים במרחק, רומזים על סוף הטיול המתקרב.
חוץ מכפרים אפשר לראות בדרך כמה מקדשים מעניינים, אבל חייבים להודות שהמדריכים לא מסוגלים להסביר עליהם יותר מדי, ובמיוחד לא באנגלית. בכלל, למי שרגיל לטיולים של החברה להגנת הטבע, נא להנמיך ציפיות. סקירות היסטוריות או גיאוגרפיות מעמיקות לא תקבלו כאן, אבל טיול האופניים מאורגן היטב, המדריכים יודעים את הדרך ויכולים להתמודד עם תקלות באופניים, ולא אכפת להם לחכות בסבלנות עד שנגמור לצלם.
שוב בבנגקוק, אנחנו רוכבים בין המכוניות, כבר מתגעגעים לאוויר צח ולירוק שליווה אותנו לאורך היום. האופניים של גוב מראים שאכן עברנו, כמובטח, 42 ק"מ. זה נשמע המון, והישבן אכן דואב, אבל צריך להדגיש: אין מדובר במסע למקצוענים. בקיצור: שווה ביותר.
איך זה עובד?
את הטיולים מפעילה לשכת התיירות של עיריית בנגקוק, (טל': 2257612 - 20), שנמצאת ברחוב Phra Athit מס' 17, ממש מתחת לגשר Phra Pinklao חמש דקות הליכה מרחוב הטיילים קאוסן שבשכונת Banglampoo. כאמור, בכל יום ראשון הראשון של החודש יוצא טיול, וצריך להירשם אליו מראש. בלשכה מבטיחים שאם יש לפחות חמישה חברים, יוציאו בשבילכם טיול מתי שתרצו, בתיאום מראש כמובן.
לפנייה לכתב/ת 
מדוושים לכיוון הנהר. בתאילנד נוהגים בצד שמאל
צילום: גיא שרת
השוק הצף. קצת תיירותי מידי אבל חביב
פרסום שימושי
מומלצים
