שנאה טובה

כולם שונאים. פעם עוד אפשר היה להתעלם מזה, אבל בעידן האינטרנט זה קשה יותר. כמות השנאה שנשפכת מתגובות הגולשים מידי יום מדהימה, מטורפת. לפעמים נדמה שהשנאה היא כמו דלק שמניע את גלגלת העכבר, שמאחוריו יושב השונא התורן. כולם שונאים את כולם. יהודים את הערבים (ולהיפך), דתיים את החילונים (ולהיפך) וכ-ו-ל-ם את יוסי ביילין, למרות שכבר אין לו תפקיד פוליטי. למה? ככה.

השנאה עוטפת אותנו, מרפדת אותנו בחמימות שקשה להתנתק ממנה. אנחנו מגדירים עצמנו בימים אלה באמצעות מי שאנחנו שונאים. ישבתי בסוף השבוע אצל קרובי משפחה, וסיפרתי שאכלתי באיזה מקום ביפו. "לא אצלם", קפצה אחת הקרובות כנחושת נחש, "אלה ערבים, יצאו במהומות אוקטובר עם כולם. לא אוכלים אצלם". שנאה בחוג המשפחה.

אני לא משחק. אני לא יכול. אני מצטער. אני פשוט לא יכול להשתית את חיי ואמונותי על שנאה. אני מסרב להצביע לפי שנאה, לחנך את ילדי לשנאה ולבסס את תפיסת עולמי על תיעוב וסלידה. אני משוכנע בכל לבי ששנאה היא בעיקר סימן לחולשה.

בכל השנים הסתכלנו בתימהון על ביטויי השנאה התהומית של העולם הערבי כלפינו. שידורי 'קול הרעם' מקהיר שהבטיח להשליך אותנו לים, הנאומים המגוחכים של נאצר, ערפאת, חומייני, סדאם חוסיין - הם היו עסוקים כל כך בלשנוא אותנו, ולא שמו לב שהם מנהיגים מדינות מפגרות, שקורסות לתוך חוסר אונים כלכלי מוחלט. כמעט אף אזרח ערבי לא יקרא את דו"ח האו"ם על מצבן הקטסטרופלי של מדינות ערב. אבל חלק גדול מהם יקנה קלטות בנוסח "אני שונא את ישראל", שמופצות חופשי בשווקים בקהיר. מה זה אומר? בעיקר, לדעתי, שמי שעוסק יותר מדי בלשנוא – מכרסם את עצמו לדעת. וזה בדיוק מה שקורה לנו עכשיו, בישראל של עידן שרון וערפאת.

קחו לדוגמא את סיפורם של ערביי ישראל. בכל פעם שמתפרסם סיפור כמו זה של המשפחה מבענה, שחלק מבניה חשודים בסיוע למתאבד – התגובה היא היסטרית, נגטיבית. לגרש את כולם, לחסל את כולם. להגלות. לטרנספר. אף אחד כבר לא מדבר על הצורך בהידברות, בהבנה שנוצרה כאן תהום עמוקה בין הצדדים, וזה לא הזמן להטיח האשמות אלא לבנות, ומהר. ולמי לעזאזל אכפת מוועדת אור.

שמאלן, תצווח המקהלה, תמים! ובכן, הבה נבהיר לעצמנו פעם אחת ולתמיד: שמאל וימין הם מושגים כלכליים בכל העולם הנאור. בשנאתנו המתגברת, אנחנו הולכים אט אט ומתנתקים ממנו. ברוכים הבאים למזרח התיכון הישן, קול הרעם מירושלים כבר בדרך. שנאה טובה לכם.