המסחר בנשק: כך זה עובד

על עובדה אחת אין ויכוח: ישראל היא אחת מספקיות הנשק המרכזיות בעולם. יצרניות הנשק והציוד הביטחוני הישראליות מייצאות מדי שנה כ-8% מכלל הציוד הביטחוני שנסחר בעולם, כשמעליה בדירוג נמצאות רק מעצמות גדולות, דוגמת ארה"ב, רוסיה ובריטניה.
הסיבות לכך, מסביר ל-ynet אדם המקורב למסחר בנשק, הן מגוונות, אבל העיקרית שבהן היא ההיסטוריה של מדינת ישראל, המלחמות הרבות שהשתתפה בהן בעשרות השנים האחרונות ומאות קציני הצבא הבכירים בדימוס שמשתחררים באמצע החיים ומחפשים דרך "לעשות לביתם", כשהידע שיש להם קשור בדרך כלל לטכנולוגיה ביטחונית או לניסיון מבצעי.
בישראל פועלות עשרות רבות של יצרניות ציוד ביטחוני. העיקריות שבהן הן התעשייה האווירית לישראל, התעשייה הצבאית, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל), חברת אלביט ועוד רבות ומפורסמות ברחבי העולם. לצדן פועלות עשרות יצרניות קטנות יותר, הקשורות בחוזים עם מערכת הביטחון הישראלית. בכירי מערכת הביטחון מסבירים כי כדי לעמוד בחזית הטכנולוגיה, לא די בתקציבים הממשלתיים הגדולים שמזרימה מדינת ישראל לתעשיות הביטחוניות, ועליהן למכור את מוצריהן מן הדורות הקודמים למדינות ידידותיות.
בצד אלה גם צה"ל עצמו הוא "יצרן" גדול מאד של ציוד צבאי, שכן כלי הנשק המשמשים את צה"ל, החל בפלטפורמות עיקריות דוגמת מטוסי קרב, מסוקים, טנקים ונגמ"שים, דרך כלי נשק קלים וציוד נלווה, מתיישנים במהלך השנים. צה"ל, ששואף לעמוד תמיד בחזית הטכנולוגיה, מוציא אותם מן השירות, ומנסה למכור אותם למדינות ברחבי העולם.
גורם בתעשיות הביטחוניות מסביר כי מכיוון שרוב הציוד ישן ומיושן, הלקוחות הטבעיים שלו הן מדינות עולם שלישי, שאינן יכולות לקנות ציוד צבאי חדיש, הן בשל מחירו הגבוה, והן מכיוון שהתעשיות הביטחוניות בעולם המערבי אינן ששות לייצא טכנולוגיה מתקדמת למשטרים מתקדמים פחות. לא כל שכן למשטרים שאינם יציבים ול"משטרי רשע".
כאן מגיע "התרגיל המסריח": כיוון שישראל עצמה, באמצעות זרועותיה הרשמיות, אינה רוצה "ללכלך את ידיה" בעסקים אפלים, משווק האגף לסיוע ביטחוני במשרד הביטחון (סיב"ט) את עודפי צה"ל באמצעות סוחרי נשק וסוכנים, שמוכרים את הציוד לכל המרבה במחיר. הפיקוח של סיב"ט על המסחר בנשק הוא הדוק למדי. כל חברה המבקשת לייצא ולסחור באמצעי לחימה או בידע ביטחוני נדרשת לעבור בדיקה ביטחונית הדומה למבדקים הביטחוניים שעוברים בעלי תפקידים רגישים, וכוללת בדיקות לגבי עברו האישי של סוחר הנשק ולגבי היעדים אליהם אותו נשק מיועד.
בכל זאת מגיע נשק ישראלי לכל רחבי הגלובוס, ובצילומים מאתרי קרבות וסיכסוכים נידחים בעולם כבר צולמו לא אחת חיילים משני צדי המתרס כשהם אוחזים בידיהם רובי גליל. במקרים רבים, מי שאימן את החיילים האלה היה בעברו מפקד באחת מחטיבות החי"ר או בסיירת של צה"ל.
הגורם המקורב לתעשיית הנשק מסביר: "אופיים של הקונים הפוטנציאליים הוא לעתים בעייתי. מדובר במשטרים לא דמוקרטיים, שהדרך למכור להם היא להתיידד עם ראשיהם, ליצור אתם קשרים ולעתים קרובות גם לשלם להם נתח מן העסקה. אופי העסקאות מכתיב לעתים קרובות גם את אופי הסוחרים. צריך להיות מאד ממולח, לדעת להעביר את הנשק או לפחות את המסמכים הקשורים בו בכמה יעדים. לעתים הסוחר הממולח מתפתה והופך גם לעבריין. בעיקר כאשר העמלות ודמי התיווך הם כל כך גבוהים".
ועדיין, אומר הגורם, המקרים של מכירת נשק למדינות אויב נדירים מאד. סוחרים כאלה נתפסים אחת לכמה שנים, ובדרך כלל לא מדובר בסוחרי נשק הלגיטימיים והגדולים, אלא באנשים שמחפשים את הדרך המהירה. גם ביניהם נדירים המקרים בהם נמכר נשק למדינות אויב - כמו איראן.