מסתרי "הצדק החלוקתי"

קיבוצים ומושבים חוכרים ממנהל מקרקעי ישראל אדמות מדינה שנועדו לפיתוח החקלאות. בתחילת שנות ה-90, בגבור גל העלייה מחבר המדינות, נוצר מחסור חמור בקרקע לבנייה באזורי ביקוש. בממשלה הוחלט להסב למגורים קרקעות חקלאיות שהקיבוצים והמושבים חדלו לעבד או שלא היו מעונינים לעבד. הטיפול הוטל על מנהל מקרקעי ישראל. השאלה שעמדה בפני המנהל הייתה: איך לגרום לחוכרי הקרקע החקלאיים לוותר עליה, ומהו הפיצוי שהם זכאים לקבל תמורת הוויתור.
על אף שהדיונים החלו ב-1992, הנושא לא הוכרע עד היום. לא נמצאו קריטריונים לשינוי ייעוד הקרקע ולמתן פיצוי לחקלאים שיהיו מקובלים על כולם: על הקיבוצים והמושבים, על הבנקים (שהקיבוצים והמושבים חייבים להם כסף), על משרד האוצר, על משרד השיכון ועל כלל אזרחי המדינה, כולל המגזר הערבי. עשרות החלטות התקבלו ונפסלו. שיעורי פיצוי הוצעו, נדחו, הוצעו מחדש ושוב נדחו. הוקמו ועדות מקצועיות, והמלצותיהן העלו עובש. לובי חקלאי הפעיל לחצים. ארגונים חברתיים, ובראשם הקשת המזרחית הדמוקרטית והחברה להגנת הטבע הקימו זעקה ציבורית, והגישו עתירות לבג"ץ.
בינתיים קרו דברים: העלייה הצטמצמה; הביקוש לקרקע נסוג; תוכניות המתאר של הערים שונו; כמה קיבוצים ומושבים התעשרו, בעוד הרוב התרוששו; כמה עסקאות נדל"ן גדולות יצאו לפועל והרגיזו את דעת הקהל בנדיבותן, אך רובן הוקפאו. הנושא קיבל ממדים דרמטיים ואמוציונליים: סכומים של מיליארדים נזרקו באוויר ללא בדיקה כלכלית ממשית. למאבק שורבבו נימוקים לאומניים ואף גזעניים. החקלאים טעו טעות מרה כשלא הסכימו לקבל את ההמלצות של ועדות המומחים (ועדות פוגל, רונן ומילגרום). היו להם עיניים גדולות מדי, תיאבון גדול מדי. אך יותר מהם חטאו הממשלות שברחו מהכרעה.
ביום חמישי האחרון בא בית המשפט העליון והוסיף את פסיקתו למערבולת. הפסיקה אינה פותרת כשלעצמה את הפלונטר, אך מגדירה את הדרך. בג"ץ פוסל את ההחלטות הבלתי סבירות של מנהל מקרקעי ישראל בעבר. החלטות אלה העניקו לחקלאים פיצויים בלתי מקובלים, גבוהים ללא תקדים. מעבר לכך, בית המשפט העליון מחזיר את הסוגיה להכרעת הממשלה והכנסת. הגיע הזמן, אחרי עשור של בירבורים.
בקבלו את העתירה של הקשת המזרחית הדמוקרטית נגד הפיצויים לחקלאים, השתמש בית המשפט העליון שוב ושוב במושג "צדק חלוקתי". "צדק חלוקתי", פסקו שופטי בג"ץ, צריך להיות נר לרגלי המדיניות הכלכלית בכלל והקרקעית בפרט.
המושג "צדק חלוקתי" מצלצל כבעל משמעות, אך זו מסגרת מילולית ריקה. יש "צדק חלוקתי של חסידי המרקסיזם; יש "צדק חלוקתי" של האסכולה הליברלית של ג'ון רוולס. ויש גם "צדק חלוקתי" של המהפכה האסלאמית. הכלכלנים מתמודדים מאות בשנים בסבך הסוגיות של צדק ותמריץ, שוויון ויעילות, כשל שוק וכשל ממשל, עושר ומיסוי, מחסור ותמריץ, שיווי משקל וחלוקת אינפורמציה – בלא תוצאות חד משמעיות.
הנה כמה שאלות לבית המשפט העליון: האם היעדר מס ירושה בישראל מהווה פגיעה ב"צדק חלוקתי"? האם מס שולי של 62 אחוז מהווה סטייה משפטית מ"צדק חלוקתי"? ומה דינו של "צדק חלוקתי" בהחלטה לבנות רכבת תחתית בתל אביב, אבל לא לבנות יישובים לבדואים חסרי בית בנגב?
הבחירה בין אידיאולוגיות כלכליות שונות נעשית כולה בזירה של ההתמודדות הפוליטית. שום בית משפט אינו יכול להכריע עבור אזרחי המדינה מהו משטר "הצדק החלוקתי" שהם חפצים בו, ושום פסיקת בג"ץ לא יכולה לכפותו עליהם.