כואב הלב

עם סיום העונה השמינית של "אי. אר" גיליתי שיש לי חשבון נפש ארוך ומתמשך עם תסריטאי הסדרה. על אף הקיטשיות, מסחטת הדמעות והסיפורים קורעי הלב שהיו שזורים לאורך העונות, הסדרה הזו מצליחה גם לומר משהו על זהות עצמית, משפחתיות, שייכות, אהבה והקרבה. באמריקה, יספרו לכם כולם, מי שרוצה, מצליח. ב-"אי. אר" מספרים לכם על המחיר שצריך לשלם.

פורשים בשיא

כל הדמויות בסדרה עוברות תהליכים רגשיים שבשיאם הן פורשות מהסדרה. ד"ר רוס והאחות הית'ווי הם דוגמאות מובהקות לאנשים שיצרו מחדש את סדר העדיפויות שלהם בחיים. אם בוחנים את מערכות היחסים של דמויות המפתח בסדרה, אפשר לראות שכולן נתקלו בקושי לנהל מערכות יחסים תקינות, מה שהופך את חדר המיון לזירה רומנטית רווית מתח מיני, סצנות קנאה בחדר התרופות או רכילויות ליד הדלפק. ד"ר וויבר, לסבית לא מוצהרת עד העונה האחרונה, שגיבוש הזהות המינית שלה התנהל בצעדי טנגו איטיים, יצאה סוף סוף מהארון בנשיקה צרפתית סוערת עם אישה מול הקולגות שלה. כמו לד"ר וויבר, גם לד"ר רומנו לא נרשמו יותר מידי רגעים של רגישות, וכל מחווה שכזו נתפסה כמשהו חריג, למרות שלצופים ולצופות ברור, כי מתחת למעטה הקשוח של שניהם פועם לב רגיש.

ד"ר בנטון עבר תהליך ארוך של רענון סדרי העדיפויות בחייו. מרופא מבריק ואגואיסט חסר תקנה עם קריירה מזהירה, הוא הפך לאב מסור. אחרי מותה של גרושתו נקרע ד"ר בנטון בין מסירותו הבלתי נלאית לקריירה לבין מקצוע האבהות, שהתברר כתובעני לא פחות. בסופו של דבר עזב ד"ר בנטון את בית החולים (ואת הסדרה) לטובת משרה תובענית פחות בבית חולים אחר. גם בן טיפוחיו, ד"ר קרטר, שינה כיוון. קודם כל, תגידו מזל טוב. הוא מתבגר. בפרקים האחרונים אפשר היה לראות את השינוי העמוק שהחל עוד בעונה השישית, לאחר שד"ר לוסי נייט נרצחה והוא נפצע קשה.

הניתוח הצליח, הרופא מת

יחסי הורים-ילדים הוא נושא שנבדק שוב ושוב עם כל דמות בעונות האחרונות: אבי מתעמתת עם אמה הסובלת מהפרעה נפשית ומתחילה סוף סוף לעשות מה שהיא באמת רוצה ולא מה שמצפים ממנה לעשות; ד"ר קובאץ' מתמודד עם רצח משפחתו ומגלה את אמריקה; ד"ר קרטר מנהל מערכת יחסים טעונה עם משפחתו העשירה והסנובית; ד"ר וויבר תרה אחר אמה הביולוגית; ד"ר גרין עורך מסע שורשים בעקבות הוריו; ד"ר לואיס חוזרת ומתמודדת עם אחותה הנרקומנית; ד"ר קורדיי לומדת להשלים עם אמה ומתמודדת עם בתו המרדנית של ד"ר גרין; וד"ר צ'ן מוסרת לאימוץ את התינוק שלה ומתמודדת עם אמה השמרנית. אבל איש מהם לא מגיע לקרסוליים של ד"ר גרין.

כשאני אמות, אני מאוד מקווה שזה לא יהיה דומה למוות המיוסר של ד"ר גרין. בפרק הקודם לקחו אותו מאיתנו באכזריות מיותרת. חיסלו לו את הצורה, כרסמו לו את המוח בסרטן והותירו אותנו מאחור, מייבבים וכואבים. לא הגיע לו למות. בטח לא כך. אחרי שלל מהלומות שנחתו עליו במהלך קריירה של שמונה עונות (גירושיו מאשתו, בתו עברה לגור רחוק ממנו, מותם של הוריו, הכניסו לו מכות רצח בשירותים ולקינוח סידרו לו סרטן בראש), הייתי בטוחה שיסבו לו קצת עונג. אבל איזה עונג ואיזה נעליים. בייסורים קשים החזיר ד"ר גרין את נשמתו לבורא. בפרק הגסיסה שלו התייפחתי כמו טינאייג'רית בהופעה האחרונה של "היי פייב" בסינרמה. קצת קשה להסביר למה בלוטת הדמעות שלי פעלה שעות נוספות בשבוע שעבר. אולי כי כולנו מפחדים מהמוות. אולי כי אנו זוכרים איך זה לעמוד מול אדם גוסס ולדעת שאי אפשר לעשות דבר. בכל מקרה, אני עם ד"ר גרין: תהיו נדיבים. תמיד. אל תחכו לרגע האחרון.