מסך פראי

השלישייה הפותחת

ציון לשבח: לערוץ הסרטים בכבלים, שמצא לנכון לחשוף אותנו, פעם בשבוע, לקולנוע ההודי הססגוני, המלודי, הקופצני, והמעורר עניין.

ציון לגנאי: פנינה דבורין עדיין מדקלמת את ההנחיה ב"החוליה החלשה". לא התקדמה במאומה מאז התוכנית הראשונה, ומצדיקה את הביקורות החריפות.

בייב השבוע: סיימון בייקר, עורך הדין בלונד השיער, כחול העיניים ומעונה הנפש מ"הסניגור" (ערוץ 3). השבוע פרק אחרון לעונה והלב שלנו כבר נקרע, נשבר, מגעגועים.

ערוץ 10: החזרה לחיים

זה טוב מכדי להיות אמיתי. ערוץ 10 עורך מסע רכש מסיבי, שאמור להחזיר אותו לעניינים ולתחרות האמיתית (לשם שינוי) מול ערוץ 2. ברשימת הקניות אנחנו מוצאים את רפי רשף, ירון לונדון, גדעון רייכר, מני פאר, גידי גוב, מרגלית צנעני, מכבי תל אביב בכדורסל ו"רמת אביב ג'" (עם יעל בר-זוהר בדלת האחורית). הרשימה הזו כוללת הרבה שידורים חוזרים, אבל גם מביאה לקדמת הבמה של הערוץ המוכה את כוכבי ערוץ 2 הלגיטימיים בעיני הציבור. גם אם קשה בינתיים לומר שלפנינו תחרות של ממש, ערוץ 10 לפחות מנסה להרים ראש מעל המים, וכל חובב טלוויזיה אמור להחזיק לו אצבעות. תחרות מסחרית עזה עלולה לכאורה להוריד את רף ההפקות האיכותיות, אולם יש גם סיכוי שהערוצים יחלו להתחרות זה בזה ברוח יצירתית ובהצטיינות. תחרות בהחלט יכולה להפריח את השממה בכל הקשור להפקות מקור רלבנטיות ולהביא בסיכומו של דבר למוצר טלוויזיוני ראוי יותר, כאשר הצופה הממוצע מתיישב בערב מול הקופסה. ערוץ 10 חוזר? זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.

סופי צדקה: הופכת לתעשייה

השבוע התבשרנו על קלטת מסחרית חדשה לילדים שיצאה לחנויות, בכיכובה של סופי צדקה. מה יש לומר, השחקנית הופכת בימים אלה ממש לתעשייה. היא מופיעה בשידורים החוזרים של "לחיי האהבה" בערוץ 3 (כל יום ב-16.00, אל תגידו שפיספסתם), וכמובן בתוכנית משלה בערוץ 2, "יופי סופי". אז מה יש בסופי צדקה שהופך אותה בתוך שנה משחקנית אלמונית החוסה בצילם של אחרים, לכוכבת ילדים ונוער ישראלית גדולה? יש בה בעצם התמהיל המושלם כדי להפוך לכוכבת אטרקטיבית. היא שרה היטב, כמו זמרת טבעית לגמרי, לא מהסוג של זמרות בגרוש שמפתחות את השירה כסעיף חיוני בדרך להצלחה; היא משחקת באופן משכנע, ללא מניירות מזויפות או טון דרמטי מלאכותי שאמינות ממנו והלאה; יש לה קסם אישי רב וחיוך של מיליון דולר; והיא באמת נראית מצוין, מבלי שהיופי שלה ייראה מאיים. היא יפה, אך גם אם מתקיים בה יופי כל-ישראלי שאינו רחוק מנערה ישראלית ממוצעת, בכל זאת יש בה ערך חיצוני מוסף חמקמק. אז מה יש בסופי צדקה שהופך אותה לתעשייה? כמעט הכל.

אילנה דיין באולפן שישי: תוספת מרעננת

ההופעה של אילנה דיין בפאנל הכל כך גברי של התוכנית "אולפן שישי" בערוץ 2 הביאה משב רוח רענן מאוד לחבורה המאצ'ואיסטית החנוטה בז'קטים ועניבות, שכל כך אוהבת להעביר דחקות על מצב הצבא והביטחון. האמת צריכה להיאמר: כאשר מגישים לנו את החדשות, זה לא באמת משנה אם מדובר בגבר או אשה. לא אנחנו שנניף כאן דגל פמיניסטי כזה או אחר, ולהפך. אנשי החדשות צריכים להיבחר על פי כישוריהם ולא על פי מינם. ועם זאת, בשנה האחרונה עלה טעם מעט חמצמץ מאולפן שישי, על כך שכל החבורה הראשית היא מזן גברי כל כך מוחצן. ההופעה של דיין השבוע הביאה פן שהיה חסר לתוכנית. לא יעזור: מבט של אשה על הנעשה מגיע מכיוון שונה ושופך אור אחר, מזווית שונה, על המתרחש בכל הנושאים החשובים של סדר היום. דיין אינטליגנטית, רהוטה, בעלת כריזמה ומופיעה היטב. בהחלט תוספת משמעותית לחברת החדשות.

רגע, שנבין!...

- עד היום אף חברה ליצור ממתקים עדיין לא קמה וחטפה את קוקו וסטיב לפרסומת על... טופי??? נגיד, כזה שלא ממכר ולא מסוכן לבריאות??? או לשוקו-קוקו (טוב, לא כזה בטעם פרגיות, אבל בטעם שוקו שיגרתי...)? ואף חברת פיצה לא יצרה לכבודם את פיצת התירס האהובה?

- לפני שבועיים, בתוכנית "מזל טוב", ניגש מיקי גבע לשוחח עם קבוצת זמרים ששרים שירים בכל השפות. כהדגמה הוא ביקש מהם לשיר לו שיר ב... לועזית. רגע, שנבין, לועזית זו שפה?

- מי שכתב את המערכון על החנון החדש שהמציא אדיר מילר, זה חסר הטקט שמתחיל עם אלמנות בבית הקברות, לא יודע שמי שרק אתמול נפטר עדיין אין לו מצבה על קברו (זה קורה רק מעט לפני תום השלושים).

איש השבוע

עונות השנה מתחלפות, אילנה דיין באה והולכת, אבל דבר אחד נותר קבוע: אורית לביא-נשיאל היא בעל הבית האמיתי ב"יומן". השבוע שודרה המהדורה ללא אמנון אברמוביץ', ולביא-נשיאל הובילה את התוכנית כשעודד גרנות לצידה. אין בה חינניות מיותרת או משהו שמזכירחיוך סימפטי, אבל אי אפשר לומר שאשת הברזל של הערוץ הראשון אינה עושה עבודה סבירה בהחלט.