בראיון שנתן לאחרונה המנצח הנודע דניאל ברנבוים נחשף המוסר הכפול שבו נוהגים ישראלים ידועי-שם כלפי מדינתם מחד-גיסא, וההתרפסות והביטול העצמי כלפי יריבי המדינה ומבקריה מאידך-גיסא. בתשובה לשאלת המראיין פסל ברנבוים כל אפשרות שיזמין את ראש הממשלה לאחד הקונצרטים שלו במהלך ביקורו המתוכנן בישראל: "אין לי מה להגיד לבן-אדם הזה, למרות שאני יודע שהוא אוהב מוזיקה", זעף המנצח הנודע, אזרח ישראלי שמצהיר תכופות על זיקתו ונאמנותו למדינה. "אני חושב שהבן-אדם הזה עושה רע לא רק לפלסטינים אלא בטווח הרחוק גם לישראל", הוסיף בהסבירו את הסיבות לנידויו של שרון, שכזכור זכה לתמיכה חסרת תקדים של אזרחי ישראל.
ראוי להזכיר שהייתה זאת "תבונתו המדינית", בשילוב עם "מחויבותו" המוצהרת לישראל שהביאה את ברנבוים לשיתוף פעולה הדוק עם לא אחר מאשר אדוארד סעיד. סעיד הוא אינטלקטואל ממוצא פלסטיני, שנחשד בפברוק פרטיו הביוגרפיים, ושצולם כשהוא עוסק בפעילות מאוד לא אינטלקטואלית: זורק אבנים לעבר חיילי צה"ל בגבול הצפון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. הוא ידוע כאחד המבקרים הארסיים ביותר של הציונות, ומטיף בהתמדה לפירוק המדינה היהודית.
כדי ששרון יזכה להזמנה לקונצרט של ברנבוים עליו לאמץ את מדיניות הוויתורים והנסיגות הכושלת של קודמיו. הם יהיו בוודאי אורחי כבוד בכל הופעה של המנצח הבינלאומי. מה זה משנה שמדיניות זו הביאה למותם ולפציעתם של אלפי ישראלים, ושספגה תבוסה נחרצת בקלפי? מה שבאמת חשוב זה כנראה העובדה שהמדיניות הזאת זוכה לאהדתם של חוגי השמאל האופנתיים.
שאר הראיון מוקדש ברובו לתערובת משונה של עמדות לא-עקביות והכרזות נטולות היגיון. כך, למשל, תיאר ברנבוים במונחים נלהבים את הישגיה של תזמורת המורכבת מישראלים, פלסטינים וערבים, שייסד (יחד עם סעיד) במטרה לקדם דיאלוג בין הצדדים בסכסוך המזרח-תיכוני. מסתבר אפוא שעל-פי "ההיגיון הברנבוימי", דו-שיח עם אזרחים ממדינות אויב מקובל ואף רצוי, אך לא יעלה על הדעת כשמדובר בראש ממשלת ישראל. אתו ברנבוים מסרב לשוחח.
לא שיש לברנבוים אשליות לגבי טיבם של ראשי המשטר במדינות ערב. כשנשאל לגבי האפשרות של קיום קונצרט של תזמורת השלום שלו בישראל, הגיב בחריפות: "אתה משוגע? יושבים כאן בתזמורת נגנים שבאים ממצרים, מלבנון, מירדן, ויש אפילו חמישה מסוריה. אסור לי לחשוף שמות, שמא לא יתנו להם לחזור הביתה, או גרוע מזה". השלווה והעדר הביקורת של ברנבוים כלפי התנהגותם של המשטרים הערבים צורמת למדי – במיוחד במקרה של ירדן ושל מצרים, שעל אף חתימתן על חוזה שלום עם ישראל עדיין נוהגות להתנכל לאזרחיהן בשל קיום קשרי תרבות עם ”היישות הציונית" המתועבת.
אבל שיא הגיחוך בראיון היה כאשר הביע ברנבוים את התקווה שהתזמורת המשותפת תופיע בדמשק בעתיד הלא רחוק. לא מתקבל על הדעת שברנבוים מאמין באמת ובתמים שיוכל לקיים אירוע כזה ללא הזמנתו של נשיא סוריה. על כן חייבים להסיק שבעוד שראש ממשלת ישראל הוא אישיות בלתי רצויה בהופעותיו של ברנבוים, נשיאה של אחת המדינות הרודניות והאכזריות בתבל יתקבל בסבר פנים יפות.
אולם, על אף ביקורתו החריפה כלפי ארצו, על אף ההבנה שהוא מגלה לעריצות הקיצונית של אויבי עמו, ועל אף חיבתו המופגנת למשמיצי מדינתו, עדיין טוען ברנבוים שהוא מחויב לישראל: "אני בא לארץ כי זה חשוב לי", הוא מכריז, "זה אני. זה העם שלי".
עם ידידים כמו ברנבוים - מי צריך אויבים?
