טרור של כולם

ב-11 בספטמבר 2001 לא רק האמריקנים ישנו. בשעה 15:46 אחר הצהרים, שעון רמאללה, נם יאסר ערפאת את שנת אחר הצהרים האהובה שלו. ישן עמוק. אחד מבכירי מקורביו טילפן מחו"ל ואילץ את עובדי הלשכה להעיר אותו.

האיש דיווח לערפאת מה שרואות עיניו על מרקע הטלוויזיה – תמונת המטוסים המתנפצים, תמונת המגדלים הנופלים, תמונת האנשים הבורחים בבהלה מדרום מנהטן. "היום מתחיל דף חדש בהיסטוריה", אמר האיש. "דבר ראשון, צריך לשים קץ לאינתיפאדה".

ערפאת שמע – וסירב להפנים. הוא המשיך לרקוד בכל החתונות, בכל הלוויות. הוא לא הבין את הקשר בין אסונם של האמריקנים לאסונו. הוא לא הבין שבאותו יום מר ונמהר יצא הטרור מהאופנה.

אמריקה, ובמידה רבה גם אירופה, איבדו בבת אחת את הסובלנות כלפי כל סוג של טרור: אין טרור רע וטרור טוב וטרור נסבל. יש רק חברה מערבית, חזקה ועשירה, שמוכנה לשלם כמעט כל מחיר כדי להגן על עצמה מפני הרוע.

עד 11 בספטמבר הרגה האינתיפאדה 179 ישראלים וכמה מאות ערבים. השנה שבאה אחריה היתה קטלנית הרבה יותר. היא הביאה את מניין ההרוגים למספרים מצמררים: 1,660 פלסטינים. 612 ישראלים. בזמנים אחרים העולם היה מתערב, וריב גדול היה ניטש בין הימין לשמאל בישראל, מי אחראי לכישלון, ואיך להפסיק את שפיכות הדמים. לא כך בעולם שנולד ב-11 בספטמבר. אמריקה, ובאמצעותה המערב כולו, הניחו לישראל לנהל את המלחמה בפלסטינים ללא מגבלות. הרוח שבאה לכאן מאמריקה ראתה במלחמה בטרור חזות הכל: היא מתירה, בין השאר, הפרה של זכויות אזרח ופגיעה בחפים מפשע. אלה היו כללי המשחק החדשים, ואנחנו אימצנו אותם באותה התלהבות שאימצנו כל יבוא מאמריקה, ממדונה עד "מקדונלדס".

בבוקר ה-11 בספטמבר 2001 היה אריאל שרון בתל אביב. הוא הרים כוסית עם ראשי מערכת הביטחון לרגל ראש השנה. אחר כך נסע לירושלים, נח קמעה, ופתח בדיון בשלכתו על תקציב הביטחון.

עם כל הצער, אירועי אותו יום היטיבו את מצבו עד מאוד. נכרתה ברית דמים, שותפות גורל, בין ישראל לאמריקה, ובתוכה ברית פוליטית בינו לבין הנשיא בוש. מדובר כאן במשהו מחייב מכימיה אישית: זוהי ברית בין מה שמייצג שרון, מה שהוא מאמין, לבין מה שמייצג, מה שמאמין ג'ורג' וו.בוש. שניהם רואים בטרור לא פצע מוגלתי שחייבים לרפאו, אלא מזימה שטנית של האיסלאם, שיש להכריתה בכוח. לא במקרה דיבר בוש באחד הנאומים הראשונים שלו על "מסע צלב" נגד הטרור. לא במקרה אמר שרון, עוד לפני ה-11 בספטמבר, שערפאת הוא בשבילו בין לאדן.

הייתי בניו יורק בימים הראשונים לאחר הפיגועים. ראיתי את החברה האמריקנית בצדדים היפים שלה, הראויים לאימוץ: אהבת המולדת, העזרה ההדדית, החוסן הלאומי, העוצמה שבאחדות המעשה והסירוב להיכנע לכל סוג של טרור. אמריקה התגייסה לא רק כדי להציל את עצמה, אלא כדי להציל את העולם. איזה מזל, יכול היה לחושב כל אדם הגון, שאמריקה, לא האיחוד האירופי, היא מעצמת העל שמנהיגה את העולם.

אמריקה נאלצה לשנות את אורח חייה בין לילה – והוכיחה שהיא מסוגלת לעשות זאת. המדינה שקידשה את זכויות הפרט, לפעמים עד כדי עיוות, שינתה את טעמה, לפעמים עד כדי היסטריה. נערכו מעצרים ללא משפט. אנשים נחשפו לחקירות משפילות רק בשל מוצאם. פקידי הגירה מנעו בשרירות לב כניסה מאנשים שהיו נקיים מכל חשד. הבדיקות בנמלי התעופה היו כל כך פולשניות, שהטיסה הפכה לסיוט. ללקחי ה-11 בספטמבר היו גם צדדים אחרים: הרתיעה מלחקור לעומק את המשגים שהובילו לאסון, הפשטנות בראיית העולם, הצגת כל ביקורת כבוגדנות, כתבוסתנות, היוהרה של הממשל וסירובו להבין את מגבלות כוחו, הכישלון המודיעיני והצבאי בהבסת "אל קאעידה" ומעבר לשלב הבא – חיסול סדאם חוסיין.

בהדרגה התחילו להישמע באמריקה קולות אחרים. עלתה ההכרה שהמשטרים הפרו אמריקנים בעולם הערבי, ובראשם סעודיה ומצרים, משמשים בתי גידול ענקיים לטרור. יש להם ברית חשאית עם כוהני דת איסלאמיים: השלטון נותן לדת מונופול על החינוך, והדת נותנת לשלטון מונופול על ניהולה המושחת של המדינה. למעשה, המשטרים האלה מייצרים ומייצאים טרור.

אמריקה נשענה עליהם. היא השלתה את עצמה שיספקו לה גם נפט בזול וגם ביטחון מטרור. במהלך השנה שחלפה מאז ה-11 בספטמבר התברר שיחד זה לא הולך. היחסים עם הממשלות בסעודיה ובמצרים נקלעו למשבר עמוק. אילי הנפט סעודים הוציאו מיליארדי דולרים מהשוק האמריקני ותרמו למפולת הבורסאית. שום דבר לא נעשה כדי להביא חינוך מודרני וערכים מערביים למדינות הנגועות בטרור. המאמץ האמריקני התמקד כולו בטווח הקצר, הצבאי. זה נכון גם לגבי החזית שלנו במלחמה בטרור: ניסינו להדביר אותו באמצעות ייאוש, לא באמצעות תקווה.

אין ספור מאמרים עתירי לקחים נכתבו באמריקה לקראת יום השנה (עורך באחד העיתונים הגדולים אמר לי שהגיעו אליו לא פחות מ 1,000 כתבי יד לפרסום בסוף שבוע אחד) באחד מהם נאמר, שיום הזיכרון הוא כמו יום האם: עושים כבוד לאמא פעם בשנה כדי לשכוח את כבודה ב-364 הימים האחרים. אבל הטרור לא נעלם. אמריקה יודעת לזכור אותו, אבל עדיין לא יודעת לטפל בו. אם לא יטופל בשורשיו, סופו לחזור. אנחנו היינו בסרט הזה, וגם אמריקה תהיה בו.