השלם קטן מסך חלקיו

על היכולות האסתטיות של הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור לא צריך להרבות במילים. הבמה היא כלי משחק בידו, הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו והוא יודע איך לגרום לה להראות במיטבה. ראינו את זה בעבר בעבודות כמו "הסיר של סימה" ו"תא" וגם בעבודות שיצר ללהקות אחרות כמו "מגריט" שהועלתה בבת-דור.

מקומה של האסתטיקה התדמורית לא נפקד גם ביצירתו החדשה. "מכתוב", לפחות כהצהרת כוונות, רוצה לספר סיפור פילוסופי קיומי על עולם שבו הגורל רשום, מוכתב מראש וידוע מראש, גם אם לא לאדם עצמו. רוצה, אבל נעלמת בתוך קלישאות רעיוניות מאובקות שמאבדות את הפן הריקודי של היצירה – עץ שמבטא שורשים וחיים, תפוח הפיתוי, עולם קדמוני שבו הפולחן הוא הבסיס לקיום האנושי והוא מיוצג בין היתר בטקסי הצטבעות, עירום וחיפוש אחר האור והאש. תדמור הוא אחד הרקדנים הטובים שנראו כאן, אולי משום כך מקומם כפליים הצורך שלו, ככוריאוגרף וכמנהל להקה, למרכז את יצירותיו סביב עצמו ולהציג - לפחות בחלקה הראשון של היצירה הנוכחית - את הרקדנים שלו כסטטיסטים בהצגת יחיד. קטעי הסולו של תדמור, מרהיבים ככל שיהיו, הם בעיקר מפגן גמישות שמציג את גופו המושלם.

ייאמר לזכותו, שבחלקה השני של היצירה מאפשרת הכוריאוגרפיה להביא לידי ביטוי את כישוריהם הבולטים של הרקדנית שי הרמתי והרקדן הראל קיי. גם קטעי האנסמבל בנויים לענג את העין, והם אכן עושים זאת. תנועת הגופים הלבושים באופן מינימליסטי מבליטה את הדייקנות אותה מחפש תדמור להעביר. באופן ראוי להערכה, קטעי העירום במופע מציגים עירום מוצנע, נעים, לא צעקני, מאוד טבעי ונאמן לכלל היצירה.

במובהק, "מכתוב" היא הוכחה לכך שלעתים השלם הוא פחות מסך החומרים המרכיבים אותו, ובהם רקדנים מצוינים, כוונות טובות, תפאורה נפלאה, מוזיקה מחשמלת, עירום ושם שכבר הוכיח את עצמו במשך השנים.

"מכתוב", מרכז סוזן דלל