לחגוג, לזכור וללמוד

חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית לדורותיה, בעיקר ערב חג כלשהו, היא האנחה הקולקטיבית על הטרטור הספציפי הצפוי. הטרטור המובנה לתוך כל חג יהודי (ראש של דג, צום, סוכה, אוזן המן, מצה) מסתיר מאחוריו, בדרך כלל, רעיון משמעותי. רק שלא תמיד, ולא כולם, עוברים את סף הטקסיות הפולחנית.

היום, כשיהדות היא שני פסטיבלים בשנה, סדרת ספרים, מוספי עיתונים מורחבים ועשרות בתי מדרש "פתוחים", מה כבר יכול לרגש בסוכת השכנים המסורתית?

ובכל זאת.

חלק משמעותי בהוויית היהודי המסורתי הוא הזיכרון. זיכרון היסטורי. "...זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (שמות י"ג ח); "...למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז ג). הזכירה היא מצווה מפורשת, שבאה לידי ביטוי ברבים מהטקסים והסמלים הנהוגים בשגרה היהודית, ובייחוד מצווים אנו לזכור את תקופת העבדות במצרים, את יציאת מצרים ואת המסע המדברי לכנען.

לרעיון הזכירה יש דרך ומטרה. הדרך היא היומיום, החגים, החינוך "והיגדת לבנך". כאשר חיי היומיום ומעגל השנה כולו נוגע בזיכרון הזה (פסח, שבועות, סוכות, לימוד תורה, תפילה וכו') - לא שוכחים. אבל הזיכרון צריך שתהיה לו מטרה מעבר ללימוד ההיסטורי. והמטרה צריך שתהיה נוגעת בחיי ההווה והעתיד של העם, לא בעברו.

כאשר התורה מצווה אותנו "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב כ), או מתרה בנו "וגר לא תלחץ. ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם, כ"ג, ט), או מחנכת אותנו "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ויקרא י"ט לד, דברים י', יט), היא מחברת את הזיכרון הקוגניטיבי-היסטורי שלנו ואת הזיכרון החוויתי שלנו למציאות הגרוּת, עם ההווה שלנו כמדינה שיש בה עובדים זרים, הורים לחיילים לא-יהודים, ערבים ישראלים וסתם תיירים, ויותר מאשר רומזת לנו איך צריך להתנהג אתם.

בפשטות ובצמצום לענייני החג הקרוב, חווית החיים בסוכות שאנו מצווים עליה לשבעה ימים בכל שנה, מזכירה לנו את ההוויה המדברית של המסע ממצרים "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג). אלא שמעבר להזדהות עם אבות אבותינו, מצוי לנו ברעיון הסוכה גם המסר והדרישה לחוות, לפחות פעם בשנה, את תחושת הארעיות והדלות הצנועה. הרגשת היות האדם חשוף ופגיע במציאות הזאת מאפשרת לו את הלימוד שגם כאשר הוא יושב "לבטח" בבנייני אבן וברזל, עדיין הוא חשוף ופגוע, דל ותלותי, וראויה לו מידת הצניעות והענווה (מעט מדי מחשבון הנפש הזה נעשה אחרי התמוטטות מרכז הסחר העולמי בניו-יורק, מעוז העוצמה האמריקני), וראוי לו גם שיגייס את הקוגניציה והאמפתיה לטובת אלה שעבורם מציאות "סוכות" היא לא רק שבעה ימים בתשרי.