יאסו שינקין
אסף נבו על "היהלומים" - 4 רוקרים שיצאו במופע בו אריס סאן היה מרגיש כבן בית
"פאנק חתונות" מכנים "היהלומים" את המופע האינסטרומנטלי עליו עמלו משך כשנה. טוב, אז פאנק זה לא, כי בניגוד לדימוי (גם אם שגוי לעתים) של ז'אנר סיכות הביטחון, אורי תכלת (תופים), עודד שכטר (בס), ערן וייץ (חשמלית) ועידו אגמון (חשמלית) הם מוזיקאים מהוקצעים. לגבי החתונות, מדובר באנומליה של ממש. ארבעה מוזיקאי רוק, מהנגנים היותר טובים שמסתובבים במתחם שינקין בשנים האחרונות, שחתומים על שיתופי פעולה עם פורטיס, ברי סחרוף, מאור כהן, דן תורן, רונית שחר וחמי רודנר, נכנסים לחדר חזרות למשך כמה חודשים, ויוצאים עם מופע שאריס סאן היה מרגיש בו כבן בית, אירוע שהשורה התחתונה שלו עשויה להסתיים בצלחות חרס שבורות באולמי בון-בון.
"היהלומים" עולים לבמה בחליפות מהודרות יחסית, שמקנות לערב אווירה ספק חגיגית ספק מצועצעת של מה שמכונה "אירוע", אבל לא בדיוק משתלבות עם נוף הקומפורט 11. אלא שבקומפורט, שהולך ומסתמן כבית ראוי למוזיקה אחרת, הכל אפשרי, וטוב שכך. משך רוב הערב מציגים "היהלומים" ממגוון המוזיקה המועדפת בחתונות הישראליות בשלושת העשורים האחרונים. הם מטמיעים במקצועיות אסתטיקה של רוקנרול לתוך פורמטים של מוזיקה ים-תיכונית לסוגיה. צלילי הרוק נארגים שתי וערב לתוך מקצבים ומלודיות מוכרים ואהובים של מוזיקה עממית - משפטים ביוונית, ואלסים בצרפתית, טרנטלה איטלקית, פלמנקו ספרדי, סלסולים של מזרחית, חצאי ורבעי טונים, פיתולי תיבות, סולמות וחבלים. הקטעים ארוכים, מנוגנים בתנופה, רוויים בגרוב, נוצצים בסטייל, משקשקים בהומור, מעוררים את חמישים ברי המזל שנוכחים בקהל למחיאות כפיים קצובות.
לוחמי סומו, טוויסט וצעקה
העיבודים מלאי ההשראה ומפתיעים בחלונות הצדדיים שהם פותחים בתוך קירות המבנים המוזיקליים. הם מאפשרים לוייץ ואגמון לפעול בוירטואוזיות, המתבקשת מעצם הפורמט האינסטרומנטלי. שניהם גיטריסטים, שיודעים להשלים זה את זה היטב, שמים דגש על טכניקה ועל הפקת סאונד טוב. אגמון הוא גיטריסט מהזן הטרנטינואי – אלים ומלודי כאחת. וייץ משלים אותו בקדחתנות המלווה בחוצפה חיובית. במרדפים שהם מנהלים במעלה ובמורד הגריפים, מנהלות הגיטרות סשנים ארוכים של שיחות אל תוך הלילה – דיבור ומלמול, רשרוש והמהום, טוויסט וצעקה.
הבס-תופים של שכטר ותכלת לוחצים חזק, כשני לוחמי סומו המסרבים להרפות. הסאונד תקיף, אבל לא חד מדי, צלול וברור, ולא עגול יתר על המידה. כל אחד מארבעת הכלים מצליח להתבלט בפני עצמו, ויחד עם זאת נשמע ההרכב כולו מגובש היטב. כמעט הכל "יושב" מאוד מדויק, במקצוענות, כמעט ללא טעויות, וניכרת ההשקעה הרבה בתיאומים ובנגינה המשותפת. קלישאת השלם שהוא יותר מסכום חלקיו דוהה בהקשר שלהם. מעל לכל בולטת ההנאה של "היהלומים" לנגן יחד ולהפתיע את הקהל פעם אחר פעם ב"יציאה" חדשה. להפתיע, משום שהכיוון המוזיקלי הוא פחות או יותר הדבר האחרון שהיית מצפה מרביעייה שכזו. בקטעים הסוערים המוזיקה מקפיצה, מנענעת אחוריים, מרימה כפיים, עממיות הנצבעת בצבעי אלגנט עזים.
בנצי, מומו ויהודל'ה קופצים לביקור
בהמשך, כלהקת חתונות אמיתית, הם צונחים לואלסים רומנטיים כשהחשמלית של אגמון מתפקדת כמנדולינה, כאילו יצאו מסרט צרפתי ישן של טריפו או גודאר. המחשבה על יוסי בנאי שהיה נוחת כאן עם ברסאנס וסוגר את העסק סופית מתאדה. מי צריך כאן זמר כשיש כאלה גיטרות, במיוחד שוייץ ואגמון חותכים לסלואו פיפטיזי אופייני, במהלכו נדמה כי בנצי, מומו ויהודל'ה קופצים לבקר ומפשיטים את סטלה המגמרת. הופעה של "היהלומים" היא האירוע הנכון להציע בו נישואין. עם הביצועים האלה, של להקת החתונות הכי טובה (והכי לא מוכרת) בארץ – אפילו האמא שלה תיתן את האוקיי.
לקראת הסוף הם מצליחים להפתיע שוב, בשלושה ביצועים מעולם אחר ל"שיר ערש", "חופשה באדום" ו"הם בזמר הזה" של סשה ארגוב, שלא רק שלא היה מתהפך בקברו, אלא יוצא ממנו בעליצות ופוצח בצ'רקסיה כפולה. העיבוד הרוקי המיוחד שומר על האיכויות המדהימות של הלחן המקורי, מוציא החוצה את הווים עליהם תלה ארגוב את המלודיות, ועם זאת מעניק לו פרשנות חדשה. בהדרן הם מציגים קטע רוק-פופ בסגנון כוורת, עם טוויסט של פרוגרסיב באמצעיתו. שמישהו יתקשר לקלפטר וסנדרסון ויודיע להם שהם יכולים לפרוש בשקט.
