גוטמן מלך זולו

עוד לפני שנדבר בחיבה גדולה על "מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה" – סיפורים מצוירים של נחום גוטמן, צריך לומר מילה טובה (ענקית) על היוזמה של הוצאת "בבל" לחדש את ספריית "תרמיל" ההיסטורית. את "תרמיל" ייסד ישראל הר, וזכויותיו בעולם המו"לות הישראלית כוללות לא רק ייזום של תרגומים ממבחר ספרות העולם, אלא גם עידוד יצירה מקומית מקורית, שבשעתו לא מצאה לה במות אחרות. "תרמיל" ההיסטורית יועדה לחיילים, בזמן שעוד נשאו תרמילים אחידים על גבם והיה בהם מקום לספר כיס. כך יכלו להתוודע ליצירות קצרות וממצות, מגי דה-מופסן ועד איליה ארנבורג, מניסים אלוני ועד – כן, נחום גוטמן. ספרי "תרמיל" הלכו בדרך כל ספר בארץ: פחות או יותר אל תהום הנשייה. החידוש, ביוזמתה של בבל, מבטיח רנסנס ספרותי קטן ונחוץ, נחוץ עד מאוד.
ועכשיו אפשר לשמוח בגוטמן. בניגוד לרוב הכותבים לילדים ולנוער, שמבעם התיישן עד כדי כך שהם נעלמו מן המדפים ובצדק, יש כבר דור שלישי ורביעי של אוהבי גוטמן, שלא נותנים ליצירותיו להעלם מן העולם ומן הזיכרון. בין אם אתם אוהבים את "ביאטריצ'ה" או את "שביל קליפות התפוזים", בין אם הרפתקאות של נעבעך ביבשת מסתורית (בארצו של לובנגולו מלך זולו) או עלילותיו של אותו נעבעך מחויך בסמטאות עירו הם הדבר שמפעים מבחינה ספרותית, לא תוכלו להתנתק מן התחושה שגוטמן היה יותר מאשר סופר לעת-מצוא וצייר מחונן.
גוטמן היה סופר של קווים ברורים, עזים וחדים. בניגוד לרוב הכותבים בדורו, הוא לא ביקש ליצור לעצמו חיי נצח בשפה העברית המתחדשת, ומשום כך כתב בלשון בני אדם ממש. כלומר, בעברית חיה ופועמת, נטולת דימויים עבשים, לא מצועצעת, מרהיבה בחיוניות שלה. נסו לקרוא סיפור קצר כלשהו שנכתב בשנות השלושים, ותראו כיצד שמורות עיניכם נעצמות אט-אט. ועכשיו בואו נקרא בגוטמן.

ללא כולסטרול מיותר

"מעשה בשוטר, בסלט וזנב פרה" הוא אוסף של וינייטות מחויכות שגיבורן אותו נער נעבעכי במקצת, שניחן בכשרון לצייר חלק מעלילותיו ולתאר את היתר באותה לשון קלאסית וחיונית, שמאפיינת את כל כתבי גוטמן. מה קורה בסיפורים? אנשים מנסים לייסד את תל-אביב, ילד אחד זוכה במכנסיים ארוכים שנתפרו מן השמלה של דודה שרה, חמור אחד מעצבן חבורת אנשים שלמה, ופרה בעלת זנב ארוך הופכת למרכז החלום של שוטר. יש גם ביצי תולעים ושערות מלאכים, קצת אידיאולוגיה ציונית, ויונקת דבש שיש לה מצב רוח טוב מאוד. תאמר, כמו תמיד באמנות, לא ה"מה" הוא העניין, אלא ה"איך", וה"איך" כאן הוא שילוב של עין חדה במיוחד שמבחינה בפרטי-פרטים, כמו צייר; הומניזם מתפרץ של איש שהיה כנראה אוהב אדם או לפחות ידע לכתוב כאחד כזה, וכשרון נדיר לכתוב ללא כולסטרול מיותר, התנחמדויות חסרות שחר, והתייפייפות שלא לצורך. במילה אחת: כיף. בשתי מילים: כיף אדיר.