אני וסבתא הולכות לקניות / חמוטל לוין

במסגרת כנס "אייקון 2002", שנערך בשבוע שעבר בסינמטק תל אביב, הוכרזו הזוכים בפרס גפן. בקטגורית הסיפור המקורי זכתה במקום הראשון חמוטל לוין עם הסיפור "אני והסבתא הולכות לקניות". במקום השני זכה אילן אשכולי עם הסיפור "הם באים מכל העולם לנשק את ידו" ואילו למקום השלישי הגיעה ורד טוכטרמן עם הסיפור "לאור השקיעה". להלן הסיפור הזוכה

על סבתא שלי אי אפשר לעבוד, ואוי ואבוי למי שינסה. מיד היא שולפת כנגד העבריין את הניסיון העשיר שצברה כילדה במהומות המלחמות הביולוגיות, שאצלנו קוראים להן פשוט הבלגאן של סוף העולם, ורק מעטים זוכרים אותן טוב כמוה. סבתא, שהיתה אז בת 13, הצטרפה לחבורה ששלטה באזור שלה ולמדה לבזוז, להתמקח, להרביץ מכות רצח, לקבע שברים ולהפעיל סכין חשמלית. האנשים בחבורה שלהם גם עזרו לאנשים להיפטר מהחיידקים ולבנות בתים חדשים. סבתא שלי היא גיבורה.
מהחבורה הזאת יצאו אחר כך הרבה מנהיגים של העולם שאחרי, וסבתא מכירה את כולם. המנהיג של החבורה הזאת היה אחד שכולם קראו לו המלך, ונראה לי שסבתא די אהבה אותו. פעם בכמה זמן מפרסמים באיזה עיתון-רשת כתבה ששואלת 'לאן נעלם המלך' ותמיד מבקשים מסבתא להתראיין. היא אף פעם לא מסכימה. בסוד היא אמרה לי שהמלך נסע לאזור הלא משוקם של העולם שלפני, והוא עובד שם על תוכנית שתעזור לשקם את כל המקומות ולהחזיר את כל הפליטים הביתה, אבל אסור לספר את זה לאף אחד. המלך הוא גיבור, וכשהוא יחזור עם התוכנית שלו, לא יהיו יותר חיידקים, ולכולם יהיו בתים. זה מה שסבתא אומרת. אני חושבת שזה נחמד מצדו להתאמץ בשביל הפליטים, במיוחד שהם כאלה מפחידים ופושעים. סבתא אומרת שאני לא מבינה, ושהפליטים הם אנשים כמו כולם, שרק היה להם פחות מזל בבלגאן של סוף העולם, אבל אני יודעת את האמת, כי אמא ואבא אמרו לי. אבא ואמא חושבים שסבתא קצת ברברית, ולא ממש אוהבים לארח אותה, אבל כשהיא מציעה לקחת אותי לקניות, הם לא מעיזים להתווכח.
אני דווקא אוהבת להסתובב איתה. סבתא שלי אשה מפחידה, וכשאנחנו הולכות ביחד אף אחד לא מעיז להציק לי. כולם זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שסבתא התעצבנה על איזה בריון מהפליטים, וכולם חושבים שהיא צדקה. אפילו הבריון, אחרי שחזר ללכת, בא ללחוץ לה את היד.
אנחנו נוסעות בוולבו ג'ט של סבתא, מודל 31 שהיו צריכים להשבית כבר לפני שנים, והיא מקללת את כל הנהגים האחרים, שמצליחים בקושי לברוח לצדדים מהוולבו הדוהרת. האוטו ג'ט של סבתא היה מעורב כבר בכל כך הרבה תאונות, שאין נהג אחד במרחב האווירי שלנו שלא מזהה אותו.
אנחנו נוסעות לעיר, כי סבתא לא אוהבת את הקניון בשכונה הסגורה שלנו. בקניון אסור להתמקח עם המוכרים, ויש בו רק מותגים מאושרים, בלי חיקויים. סבתא מתגאה בזה שהיא תמיד משיגה הכל יותר בזול מכל אחד אחר, והיא לא מפחדת מפליטים, אז היא קונה בעיר.
העיר, כמו תמיד, מרגשת אותי. לאף אחד מהילדים בכיתה אין סבתא שמעיזה לקחת אותו לשם. יש אצלנו ילדים שלא יצאו מהשכונה אפילו פעם אחת בחיים. גם אמא שלי, אני חושבת, לא היתה שם לפחות שנתיים, ובפעם האחרונה שהיא היתה חייבת לנסוע לעיר בגלל תביעה שהוגשה נגד חברת בקרת המזון שלה (מישהו קיבל הרעלת קיבה ממיונז מקולקל ותבע את אמא בטענה שהמחלה כל כך הפחידה אותו, עד שאיבד שנתיים תוחלת חיים) היא כל כך פחדה, שאבא שכר אוטו ג'ט משוריין ושני גורילות שילוו אותה. אבל סבתא לא מפחדת. היא אומרת שמי שעבר את הבלגאן של סוף העולם כבר לא יכול לפחד יותר אף פעם.
אנחנו נכנסות לחנות אמיתית, עם דלת לרחוב שכל אחד יכול להיכנס דרכה, וסבתא מרשה לי למדוד איזה בגדים שאני רוצה, גם כאלה שאמא היתה מתעלפת אם הייתי רוצה לקנות: מעיל עם כיסים מיוחדים לנשק וחולצה דמויית שריון חיידקים. אמא משתגעת כשאני מבקשת בגדים כאלה. היא צועקת עלי, 'אני לא מבינה! מה את, ילדה פליטה, שאת רוצה ללבוש את הסמרטוטים האלה?' אמא לא מבינה שום דבר באופנה. לסבתא לא אכפת מה אני לובשת, וכשאני סוף סוף בוחרת מה אני רוצה (חולצת שריון כחולה ונעלי דוקרנים) היא מתמקחת בשמחה עם המוכרת, עד שהמוכרת נכנעת ומורידה 20 $ מהמחיר.
כשאנחנו יוצאות לרחוב, שתינו שמחות. אני שמחה כי יש לי את הבגדים הכי מגניבים בשכונה, וסבתא שמחה בגלל שהמוכרת הורידה מהמחיר. אמא אומרת שלא תרבותי להתמקח כמו פליטים, אבל את זה אני לא אומרת לסבתא. חסר לי שהיא תתעצבן גם עלי.
סבתא רוצה שנלך לאכול במסעדה אמיתית, עם דלת לרחוב, אבל את זה אני כבר לא מעיזה לעשות. אמא לא מרשה לי לאכול אפילו את האוכל שמוכרים בשכונה, כי כל דבר בכל מקום יכול להכיל חיידקים. רק על הבדיקות של עצמה היא סומכת. אז אני אומרת לסבתא שאני לא רעבה, ורק יושבת מולה כשהיא אוכלת משהו שקוראים לו אגרול, שמגיע אליה סתם על צלחת, אפילו בלי אריזה סטרילית. נראה לי שאמא צודקת בקשר לאוכל, ואני מקווה שסבתא לא תהיה חולה בגלל חוסר הזהירות שלה.
כשאנחנו יוצאות מהמסעדה אני כל כך ממהרת כבר לחזור לשכונה ולהראות לכולם את הבגדים החדשים שלי, שאני מתחילה לרוץ לכיוון החניון ג'ט. סבתא הולכת לא רחוק ממני, שומרת שאף אחד לא יציק לי.
ליד החניון אני עוצרת לחכות לסבתא. על הרצפה יושב איזה פליט זקן ומלוכלך, ומבקש כסף מאנשים. אני משתדלת לעמוד הכי רחוק ממנו שאני יכולה, לא להידבק בחיידקים שבטח יש לו, אבל הוא מסתכל עלי. אני רואה שהפליט הזה הוא לא סתם קבצן כמו כל האחרים. הוא מספר סיפורים בשביל הנדבות שלו. עומדים מסביבו כמה אנשים ומקשיבים, אבל חבל לו על הזמן, רובם פליטים שבין כה וכה אין להם כסף לתת.
הזקן מדבר בכל זאת. הוא מספר על העולם שלפני, כל מיני סיפורים על זה שפעם לכולם היו בתים, וכל אחד היה יכול ללכת לאן שהוא רוצה. לא היו אזורים משוקמים ולא משוקמים, כי זה היה לפני סוף העולם. הוא גם אומר משהו על זה שלא צודק שיש שכונות סגורות בלי חיידקים ואסור לפליטים להיכנס. הוא מספר לפליטים שעומדים מסביבו שבעולם של פעם כולם היו שווים. הוא אומר להם שהם טובים כמו האנשים בשכונות הסגורות. אלה שטויות, אני יודעת כי אבא אמר לי, אבל אני לא מתקנת אותו. אני מתכווצת בפינה ומחפשת בעיניים את סבתא, מתפלאת שהיא עדיין לא הגיעה.
אבל אז אני רואה את סבתא, עומדת לא רחוק מהפליט הקבצן ומסתכלת בו בצורה משונה. אני רוצה לקרוא לה, אני מפחדת שהיא תידבק בחיידקים שלו ואחר כך אני אצטרך לנסוע איתה ועם החיידקים בוולבו ג'ט הסגורה, אבל היא נראית כל כך מוזר שאני שותקת.
הפליט הקבצן גומר את הסיפור שלו, ושאר הפליטים שעומדים מסביב הולכים. חלק מהם אפילו נותנים לו כסף, שבטח גנבו מאנשים אחרים. חבל שאין פה שוטר שיאסור אותם. כולם יודעים שלפליטים יש כסף רק אם הם גונבים אותו. אבל סבתא ואני פה לבד מול כל הפליטים, ואני רק מתכווצת לי עוד יותר בפינה, ומתפללת שסבתא תבוא כבר, וניסע הביתה. אבל סבתא עדיין עומדת ומסתכלת בפליט הקבצן. אני רואה אותה מתקרבת אליו ורוצה לצעוק לה על החיידקים אבל ברגע האחרון היא נעצרת. היא לא מפסיקה להסתכל עליו, כאילו שיש משהו מיוחד לראות בפנים של עוד איזה קבצן מלוכלך אחד, והיא שואלת בשקט 'מלך'? ואז אני באמת מפחדת – בפעם הראשונה בחיים אני רואה את סבתא בוכה.

חמוטל לוין, 31, מתגוררת בתל אביב, עורכת תרגומים ומתמחה בעריכת תרגום של ספרי מדע בדיוני.