פיליפ רות נגד אמריקה

"קיץ תשעים ושמונה בניו אינגלנד היה מרהיב בחומו ובזוהרו. בבייסבול היה זה קיץ של קרב מיתולוגי בין אלוהי ההקפה הלבן לאלוהי ההקפה החום, ובאמריקה היה קיץ של הילולה דתית, הילולת טוהרה, כשאת מקומו של הטרור - שירש בשעתו את מקומו של הקומוניזם על תקן האיום המוחלט על בטחון האומה - החליפו כעת מציצות, ונשיא נמרץ וצעיר בגיל העמידה ועובדת מחוצפת ונזופה בת עשרים ואחת שעשו את זה בחדר הסגלגל כמו שני בני-עשרה במגרש חניה. זה עורר לתחייה את הלהט הציבורי הנושן, אולי התענוג הכי בוגדני וחתרני בהיסטוריה: האקסטזה שבהתחסדות. בקונגרס, בעיתונות וברשתות הטלוויזיה, התימהונים הצדקנים, הלהוטים להאשים, לגנות ולהעניש, הטיפו מוסר בכל פינה ובמלוא כובד משקלם...כולם היו להוטים כל כך לקיים את פולחני הטוהרה האדוקים שיקצצו את זקפת הענף הנישאותי, ובכך יאפשרו לבתו בת העשר של הסנטור ליברמן לשוב ולצפות בהשקט ובבטחה בטלוויזיה עם אבאל'ה הנבוך שלה".

הקיץ של שנת 98' פותח את הספר הכי טוב והכי חכם של פיליפ רות' שקראתי מעודי, וקראתי את כולם, מאז "היה שלום קולומבוס", קובץ סיפורים שראה אור ב-1959 והושפע עד מאד מ-ג'. ד. סאלינג'ר, ועד "הכתם האנושי" שיוצא כעת בעברית בהוצאת זמורה ביתן, וצבר לא מעט שבחי ביקורת.

עקבות של נשיא

"הכתם האנושי": מיד אנחנו חושבים על עקבות די. אן. איי של הנשיא שנמצאו על שמלה כחולה. אם נחטט בנבכי הזכרון, הכתם הזה הוא גם אות הארגמן A, הנטבעת בברזל מלובן בבשרה של נואפת - ב"אות הארגמן", הספר הקלאסי של הות'ורן. ואסור לשכוח גם את אות קין, ומתברר שיש המון כתמים שקצת קשה למחות, במיוחד בחברה ששואפת לטוהר טוטאלי בפרסומות לאבקת כביסה וגם בהתנהגות אנושית פשוטה, א-פוליטית, של נשיא אחד.

אנחנו חיים בזמנים רעים. פיליפ רות' בילה שנים ארוכות באקדמיה, והוא ראה כיצד הפוליטיקלי קורקט נוגס בכל חלקה אפשרית של יחסי אנוש. במספר רומנים שלו הדמות הראשית הוא נת'ן צוקרמן, סופר ומרצה לספרות, שהוא מין אלטר-אגו של היוצר. גם כאן הוא מופיע, בתפקיד המספר ובתפקידו של זה שנקלע לסיטואציה שיש בה הרבה יותר מכתם אנושי אחד.

נתחיל מ-די.אן. איי, פוליטיקלי קורקט ומוסכמות באשר ליחס בין מין לבין גיל. קולמן סילק, מרצה כריזמטי ולשעבר דיקן של קולג' יוקרתי (ודמיוני. רות' קורא לו "אתנה") הוא בן 71, אלמן, והוא מנהל בסתר רומן עם אשה באמצע שנות השלושים לחייה. למרות שפאוניה פארלי, שעובדת כמנקה בקולג', יודעת כיצד להיאחז בחיים בציפורניים ואינה זקוקה להגנה של אף אחד, הסיפור הקטן והאישי הזה לא עובר בשלום בעידן הרע, כי כל מגע בין רמי דרג לפשוטות המעלה נתפס מייד כאקט כוחני של הפעלת סמכות. זה לא קרה כשסינדרלה הוזמנה לנשף של הנסיך, אבל זה מה שקורה היום: בניו של קולמן מנתקים איתו מגע. הם שומעים חצי-שמועה, כאילו פארלי הרתה לאביהם וגם ניסתה להתאבד. הם לא טורחים לברר את השמועה. "אמת" היא ערך נזיל בעידן הקנאות החדשה.

עלבון ואימפוטנטיות

אבל יש עוד כתם: סילק היה דמות דומיננטית בקולג' שלו עד ליום אפרורי אחד שבו התקיל את עצמו בפליטת פה. הוא חיפש ברשימה שלו סטודנטים שנעדרו מן הקורס כל השנה, ושאל איפה ה-spooks. מילה בעייתית: מובנה הארכאי-ספרותי-מקורי, אליו גם התכוון המרצה לתרבות קלאסית, הוא רוחות רפאים. אלא שמתישהו בשנות העשרים המילה חדרה לסלנג ככינוי גנאי לשחורים, והסטודנטים שנעלבו קשות מנצלים את כל הליכי הבעיטה בממסד ומגישים תלונה אחר תלונה, וקולמן סילק מצוי בסיטואציה של רדיפה: הוא לא יכול עוד להתגונן. למלים אין עוד קשר לערכים מילונאיים מקובלים. האשמה, כך על פי ועדות של אנשים שחרדים לכסאם באקדמיה, כמעט ידועה מראש.

מקטעים מתוך הסיפור הזה מזכירים את תחושת הזעם, העלבון והאימפוטנטיות שחש גיבורו של "חרפה", הספר הנפלא של ג'.מ. קוטזי, שגם הוא מטפל בנזקים העצומים של עידן הבסדריות הפוליטית, אבל לספר של רות' יש רבדים גלויים של כתב אישום נגד הבסדריות: נתן צוקרמן הופך לידידו ואיש סודו של קולמן סילק, וביוחד הם מנסים לברר, אם כל הרעש סביב מוניקה לוינסקי היה מתרחש לו הנשיא והעלמה קיימו, למשל, מין אנאלי. שאלה טובה בקיץ חם בניו אינגלנד השלווה, מפני שהיא מעוררת מייד את גבולות המותר והאסור באמירה ברשתות הגדולות, וגם את שטחיותה הכואבת של "כנות", היינו, הדבר שקורה לאנשים בתכניות אירוח כשדוחפים להם מיקרופון מתחת לאף.

אבל כשממשיכים לקרוא, ופיליפ רות' יודע לרתק גם כשהוא מנסח פמפלט פוליטי, מתברר שסיפורו של הכתם עמוק עוד יותר, ואפילו מבוסס על היסטוריה אמיתית, טראגית ולא מפוענחת.

הצליח מפני ששיקר

ב-1990 מת אנאטול ברויארד, ממבקרי הספרות הכי שנונים של ה"ניו יורק טיימס בוק ריוויו", ואיש שכתב כמה ספרי הגות לא רעים בחייו. רק כשמת, התברר כי ברויארד היה בעצם, על פי ההגדרות הגזעיות המקובלות וגם על פי תעודת הלידה שלו, אדם שחור. או אפרו-אמריקני, אם תרצו. אבל ברויארד לא רצה. הוא התעקש להיות סופר, ולא סופר שחור. הוא התעקש להיות אינטלקטואל, ולא כזה שצבע עורו תוחם את גבולות ההתפתחות שלו. ברויארד המציא לעצמו ביוגרפיה חלופית, ניתק את הקשר עם משפחתו ולא היה מוכן לגלות לאיש את האמת. עד הרגע האחרון.

לאט לאט מוביל אותנו רות' אל סיפורו של קולמן סילק, שגם הוא נולד כשחור וגם הוא לא רצה. סילק בנה לעצמו זהות יהודית והמציא לעצמו משפחה, שבניה ניתקו את הקשר זה עם זה. כשעמד להינשא, הודיע לאמו על החלטתו: "ואם ארצה לראות את הנכדים שלי, אצטרך לבקש אצלך עבודה כמנקה?", היא שואלת. "תתכחשי גם לי", הוא מבקש.

עשרות שנים חי קולמן סילק עם הכתם, עם הסוד, עם החרפה. הוא הצליח, במובנים הסטראוטיפיים של אמריקה השבעה, הלבנה, הצדקנית. אבל הוא הצליח רק מפני ששיקר. בשעתו, לא היתה לשחורים דלת פתוחה בקולג'ים יוקרתיים. וכשהגיעה השעה, ואפרו אמריקנים סוף סוף הרימו ראש, הם מצאו את האויב שלהם בדמותו של סילק.

נתן צוקרמן מלווה את חייו ומותו של קולמן מן הצד, בהתבוננות מפוכחת, אמפטית לרגע ולעולם לא סנטימנטלית. "הכתם האנושי" הוא הספר השלישי בטרילוגיה שהחלה ב"פסטורליה אמריקנית", נמשכה ב"נישאתי לקומוניסט" והיא מסתיימת בהתבוננות הספרותית הנוקבת ביותר בקיץ החם והרע של 98', שבו כולנו נחשפנו לכתמים מיותרים לגמרי.

הכתם האנושי מאת פיליפ רות, מאנגלית: דוני ענבר, הוצאת זמורה ביתן, 381 עמ'