ספרים , רבותי, ספרים

בקיץ הקודם הגיע גיא (שם בדוי), תלמיד כיתה ג', לאבחון קריאה אצל זהבה קלנר. גיא לא ממש הבין למה הגיע לאבחון, הוא הרי יודע לקרוא מצוין גם המורה שלו לא חשבה שיש בעיה. רק אמא שלו חשדה שמשהו לא בסדר. הם הגיעו למכון "אותיות", שם התבקש לקרוא סיפור קצר בן כמה שורות. סיפור על עורב צמא, שראה כד מים ורצה לשתות, אבל המקור שלו היה קצר מדי. העורב מצא אבנים, זרק אותן לתוך הכד, ושתה לרוויה. גיא ביקש לקרוא את הסיפור בשקט, ומיד כשסיים, פרץ בצחוק וקרא "איזה עורב טיפש!" קלנר ביקשה ממנו לקרוא שוב את הסיפור, הפעם בקול רם. קלנר: "במקום לקרוא 'המקור היה קצר', קרא גיא 'במקרר היה קצר', וחשב, איזה טיפש העורב, הוא משתמש בחשמל עם מים! גיא היה בטוח שהוא יודע לקרוא. הוא לא ידע שהוא מנחש. הוא חשב שזו קריאה, ולרוב גם הצליח להגיע למסר הנכון."
סיפורו של גיא, אומרת קלנר, אופייני להרבה ילדים. קלנר, 38, בעלת אם.איי בחינוך מיוחד ומורה בעברה, מנהלת זה 11 שנה את מכון אותיות בירושלים ובת"א, המתמחה בהוראת קריאה וכתיבה מתקנת, ומטפל בילדים ובמבוגרים בעלי דיסלקציה ולקויות-קריאה שונות. חלק מהילדים מגיעים למכון כתוצאה מאבחון, אבל רבים מהם מגיעים בגלל לחץ ההורים, שפשוט לא מבינים למה הילד לא אוהב לקרוא.
- היום יש כל-כך הרבה חלופות לספר, אולי קריאה היא פשוט פאסה?
"לפני הכל, צריך לבדוק מה קורה עם הקריאה של הילד. יכול להיות שזה באמת תחביב שהוא פחות מעדיף, אבל יכול להיות שיש פה בעיה. הורה צריך לבדוק האם יש לילד בחירה. האם הוא בוחר באינטרנט מתוך בחירה חופשית או שאינטרנט הוא יודע וקריאה לא. הרבה פעמים אני בודקת את הקריאה, ומגלה שזו קריאה של ניחוש, שמילים שהתלמיד לא יודע הוא פשוט מדלג עליהן. אני רואה ילדים שלא מצליחים להגיע לשטף קריאה, ואז בטח שהם לא אוהבים לקרוא. זה ממש מאבק."
- אז לרוב הילדים שלא אוהבים לקרוא יש בעיה כלשהי?
"בדרך-כלל כן. אני חושבת שכל ילד הוא סקרן ורוצה ללמוד, ואם הוא לא עושה את זה, צריך לשאול למה."
- אבל יכול להיות מצב שלילד יש יכולת בחירה, והוא באמת מעדיף לא לקרוא.
"יכול להיות. אם גילינו שאין בעיה, אפשר להירגע, למרות שפה נכנס הגורם התרבותי או הערכי, של איך אני כהורה הייתי רוצה לחנך את הילד שלי. אני מהאסכולה הישנה, שחושבת שחשוב שילד יקרא, שיכיר סגנונות שונים, שיכיר את חוויית הקריאה. אני הרבה יותר נהנית לקרוא ספר מאשר לראות סרט, וכאמא אני רוצה שלילדים שלי יהיה גם מזה וגם מזה."

מניחים את ה"אני" בצד

"זה דבר נפלא לקרוא, למרות שאפשר להיות מבוגר נפלא ומשכיל והומני גם בלי לקרוא הרבה", טוענת יעל דר, מבקרת ספרות ילדים בעיתון "הארץ", מלמדת ספרות ילדים באוניברסיטת תל-אביב ומחברת הספר "עוד סיפור אחד ודי".
"אמנם מקבלים את הדברים האלה לא רק מספרות, אבל עדיין אני חושבת שאין כמו ספר לתרגל אמפתיה. כשאתה קורא ספר, כולך בידיים של מישהו אחר. אתה חי דמות אחרת. אין כמעט 'אני', והיכולת להניח בצד את ה'אני' היא חיזוק של שריר שמופעל מעט מדי בתרבות שלנו."
קלנר משוכנעת שאפשר לגרום לילד לאהוב לקרוא. "אם ילד נמצא בסביבה קוראת, ומגיל אפס רואה שההורים שלו קוראים ומקדישים לזה זמן מיוחד, הוא מבין שזה נורא חשוב." גם דר משוכנעת בכך: "כמו הרבה דברים טובים, אף-פעם לא מוקדם מדי להתחיל. אני התחלתי להקריא לבתי הקטנה מגיל חצי שנה. קריאה לקטנטנים לא בהכרח תהפוך אותם למבוגרים קוראים, אבל הם מקבלים המון מן ההקראה: מתרגלים למוסיקה של השפה, להאזין, לגלגל מילים חדשות בפה.
"חשיבות ההקראה לפעוטות חזקה גם ברמה הרגשית - אמא ואבא מקדישים לך זמן מיוחד, וגם ברמה הפיזית - לשבת ולהתחבק ולהסתכל בספר, להתרגל לחפץ הזה, ולאט לאט להבין איך משתמשים ב'מכשיר' הזה: איך מחזיקים אותו, איך מדפדפים, ומאיזה כיוון. אף-פעם לא מוקדם מדי להתחיל, וכמה שיותר יותר טוב."
לקלנר קשה להאמין שיש ילדים שבאמת לא אוהבים לקרוא. "יש כל-כך הרבה דברים שאפשר לקרוא. אפשר לקרוא קומיקס, ספרי טריוויה, ספרי כדורגל וספרי בישול, ולכן לא מסתדר לי שילד לא אוהב לקרוא שום דבר. אפשר לעודד ילד שלא אוהב לקרוא על-ידי זה שנראה לו שקריאה זה המון דברים נוספים חוץ מ'השביעיה הסודית'. אם בדקנו ואין לילד בעיה בקריאה, אפשר להשתמש בספר כאמצעי. אם הילד אוהב כדורגל, נקרא לו ספר על שיפור הטכניקה וכו'."
- ומה לגבי האינטרנט, גם שם קוראים?
"זו בהחלט קריאה, אבל חשוב לראות שהוא נחשף לכל מיני סוגים של קריאה, שהילד לא רק משוחח בצ'טים קצרים, אלא באמת מסוגל לקרוא באינטרנט מה שהוא זקוק ללימודים שלו. לי אישית קשה להיפרד מהספר, נראה לי שמשהו בריח של הדפים חסר, אבל אני מודעת לכך שדברים משתנים, ומבחינה מקצועית אני יכולה להבין שגם אם הילד קורא מהמחשב, הוא נחשף לחוויית הקריאה".

משרד החינוך אשם

קלנר רואה בשנים האחרונות עלייה במספר התלמידים המתקשים בקריאה. בניגוד לאינסטינקט שמאשים את הטלוויזיה והמחשב, תולה קלנר את האשם בעיקר בשיטת "הקריאה כמכלול". "אנחנו עכשיו מטפלים בפשלה הזו של משרד החינוך. השיטה, על קצה המזלג, מבוססת על תיאוריה שקריאה היא משהו מתפתח וטבעי, ומגדירה קריאה כמשחק ניחוש של מילים. בימים הראשונים של כיתה א' מלמדים את הילדים לצלם מילים, ולנחש את המילים הדומות. לא ממש לומדים את הניקוד ואת הצלילים של האותיות.
"השיטה הגיעה לארץ אחרי שנכשלה בארה"ב, וישנן גם מדינות בהן נאסר בחוק ללמד לפיה. בשנה שעברה יצא סקר של משרד החינוך שהראה ש25- אחוז מילדי חטיבות הביניים לא יודעים לקרוא, או לא מבינים את הנקרא. הרבה פעמים מדובר בילדים אינטליגנטים, שמצליחים לנחש נכון מילים שהם לא יודעים לקרוא, ומסתירים את זה. במידה מסוימת גדל פה דור אנאלפביתים, שלא יודע לקרוא מדויק".
אחת הבעיות הקשות בהן נתקלת קלנר היא ההתמודדות עם הניקוד, שלא נלמד בשיטת "הקריאה כמכלול". קלנר טוענת שלימוד הניקוד כבסיס לקריאה הכרחי. "העברית עם הניקוד היא שפה שטוחה - מה שכתוב הוא מה שקוראים - אך בלעדיו היא הופכת לשפה עמוקה ומורכבת, שניתן להבינה רק על-פי ההקשרים ועם אוצר מילים גדול. לא הגיוני לתת לילד להתחיל את הקריאה ישר מהשלב המורכב שלה".
במכון פותחה טכניקה המזכירה את האופן בו לומדים החירשים לדבר, המקילה על לימוד הניקוד והעיצורים. בנוסף, קלנר פיתחה שיטת לימוד המזכירה את שיטת השכתוב הדידקטי של פרופ' הרמתי, שגם היא מקילה על הקריאה על-ידי לימוד מספר מילים וחזרה דידקטית עליהן בטקסט.
קלנר: "לא מזמן הגיע לכאן נער לפני גיוס, עם בעיית קריאה. ההורים שלו אמרו שהחלום שלהם הוא שיום יבוא והוא יוכל לקרוא ספר, כמו 'שרה גיבורת ניל"י' ואחרי חודשיים הוא באמת הצליח לקרוא את הגירסה המשוכתבת של הספר. הם כל-כך התלהבו, שהם קנו את כל הסידרה".