| |
אבטחה עם שחר
בקרב האינטימי הזה בינינו לפלסטינים, מלחמה בלקנית שבה האויב הוא שכן לשעבר, ששמו מוכר, שכפרו סמוך, שביתו נראה מעבר לגבעה – נכשל הצבא כדרך צבאות מול גרילה/מרידה/התקוממות/טרור. נטל ההגנה על החיים עבר לידי האזרחים עצמם
במלחמה הזאת, נקרא לה האינתיפאדה השנייה – שגנרלים ותיקים, כוחות מיוחדים ומסוקי קרב חדישים פועלים, כושלים ומובסים בה יום יום – נותרה כמגן גבורתם האזרחית של החיילים האלמונים. אלו אנשי ההמון הפשוט ונטול התהילה: נהגי אוטובוס, מאבטחים דלי שכר, אזרח זהיר, קשיש חשדן, טוראים.
פעם אחת, לפני שנים, העיר משקיף חכם של מלחמות ישראל כי בקרב שבו מחולקים צל"שים רבים לחיילים הפשוטים כדאי לחפש תמיד את הפאשלה הגדולה של המפקדים. גבורת החייל הפשוט נדרשת במקום שגנרלים עטורי תהילה מנהלים קרב כושל. כך עכשיו. צה"ל כבש את כל שטחי הגדה, ביתר כל כביש, הציב חייל על כל גבעה, שיטח כל קסבה, הפעיל כל אמצעי מתוחכם ועדיין נותרו דרך קבע חמישים התרעות חמות על חדירה אל לב הארץ. מעיכת האויב השיגה רק הפוגה קלה שאחריה נע תמיד גל הנקם המדמם, כנחשול צונמי אדיר בעקבות רעידת-אדמה.
בקרב האינטימי הזה בינינו לפלסטינים, מלחמה בלקנית שבה האויב הוא שכן לשעבר, ששמו מוכר, שכפרו סמוך, שביתו נראה מעבר לגבעה – נכשל הצבא כדרך צבאות מול גרילה/מרידה/התקוממות/טרור. נטל ההגנה על החיים עבר לידי האזרחים עצמם. לראש הממשלה, לרמטכ"ל, לגנרלים, לשרים, ללשעברים כנתניהו וברק ולכל מאחז דמה של שני מתנחלים יש מאבטחים אישיים מתקציב הביטחון. רק העורף האזרחי בתוך הקו הירוק חשוף. הוא וילדיו. מוגן באופן וולונטרי ורופף ע"י מיליציה שכירה של שומרים בתשלום נמוך.
אחרי כל סיכול ממוקד מפוזר, אחרי כל פלישה לעזה שמותירה 14 גופות, אחרי כל טיל חכם שמפספס, אחרי כל טיפול כירורגי דייקני של האלוף דן חלוץ, שמרסס ומחסל ברדיוס 100 מטרים מהמטרה, מתרבות ההתרעות כפטריות. מסוקים סורקים את השמים האפלים, ספינות מחפשות בלב ים, אך הקרקע, נטולת הגבול, נשארת מלאה פרצות ענקיות, וצבא המפוזר על פני מאות ק"מ של התנחלויות אינו יכול לסגור אותן. לא נותר לאזרח אלא לסמוך על עיניו, אומץ ליבו ואקדח הפלסטיק של המאבטח העולה החדש החי בקרוון עלוב, על תושייתו של נהג האוטובוס שאינו מצויד בשום אמצעי בדיקה זולת פחדיו. על עינו החדה של שוטר מקוף בודד שנע בניידת שלו בוואדי. ועל החלטות אישיות נכונות, ותנועה זהירה בין הטיפות, ע"פ אינסטינקטים משפחתיים.
בדומה ליריב הפלסטיני, חזרנו במלחמה הזאת אחורה, אל הבית, אל החצר והמשפחה. איבדנו את האמון בקברניטים, בבעלי החזקה על הכוח. כמו בכל מלחמה שבטית, נסוגונו אל העבר, אל אי הוודאות העמוקה, אל הפתרון הביתי: אקדח, חמור, נתיב הצלה, דרך עפר, שומר, עין חדה וגיבורים פשוטים העשויים מחומרים ביתיים, משכר רעב ומאומץ-לב של אין ברירה.
|
