ומי שימות בדרך, ימות

לומר ש"מביירות לג'נין" הוא הספר התיעודי החשוב ביותר על אודות מלחמת לבנון, פירושו לומר מעט מדי. עירית גל ואילנה המרמן ערכו עדויות מוקלטות של 14 חיילים שהשתתפו במלחמת לבנון, מראשיתה ועד לטבח בסברה ובשתילא. העדויות הן לב הספר. הנה מעט, מעט מדי, מתוכן: אשר פאהן, טנקיסט, סגן אלוף במילואים, יליד 1960, כמעט ילד ב-1982, מספר על האימה הטהורה למראה כוחותינו יורים בכוחותינו, אבל גם על התכנון המדוקדק, על חודשים של אימונים לקראת נחיתה צפונית מצידון. ארבעים קילומטר, עאלק. אורי שוורצמן, כיום פסיכיאטר ואז טנקיסט, מספר כך: "ואתה רואה את הגוויות. ראיתי גוויות תלויות מהמרפסת. אני זוכר בפתח של אחת החנויות גופת אישה, שוכבת, חוסמת את הכניסה. וגופה של ילד שרוף בן עשר, אולי 12, גופה שרופה שעוד מחזיקה את המטול של האר.פי.ג'י – ילד שהכוח שלנו פגע בו כנראה".
עופר ברוור היה חי"רניק. הוא השתתף במה שלימים נחזה להיות קרב מפואר על רשידיה. זה היה סיפור מביך של תקלות ואזלת יד של ילדים שמפקדיהם פעלו כבובות ממוכנות של המפקדים שלהם. והנה הסיפור האמיתי: "רק אחרי הרבה שנים, שנים של סיוטים, של חלומות על מלחמה, אחרי שנים שהייתי מתעורר בלילות שטוף זיעה, בבכי, רק אז התחלתי לספר לעצמי ולאחרים מה זאת אומרת שהשתתפתי במלחמה: כן, השתתפתי. ומה עשיתי? עשיתי פאשלות: יריתי על חיילים שלנו, הרגתי זקן, כנראה סתם מתוך פחד, נכנסתי לביירות בלי להבין כלום... יריתי על מחבלים דמיוניים שהיו מתחת לגשרון והתפוצצתי בעצמי".
שוקי ישוב, צנחן, סירב, אחרי המלחמה ההיא, לשחק בקודים המוכתבים של צבאו. אמיר טל, טנקיסט, סירב להיות קצין בצבא כזה. יובל בנאי, תותחן, אחר כך מוזיקאי, מספר כיצד "רכבת לילה לקהיר", המלים, נולדו מתוך המפגש סוריאליסטי בין חייל שחוזר מלבנון לחופשה לבין הקיץ התוסס של בלייני תל-אביב. "ודיזנגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר", כתב. הכי הזוי, הכי בלתי אפשרי.
דני סחף, מפקד טייסת, שמע כיצד "יש הוראה מהדרג הכי גבוה למחוק את העיר", והעיר היא צור. אחר כך אותו דני סחף עצמו קיבל פקודה להניר – להאיר את השמיים בלילה כך שיהיה נוח למישהו – את מחנות הפליטים סברה ושתילה. בדיוק בזמן הטבח. לא, הוא לא ידע מה הולך שם. אבל אחרים ידעו גם ידעו, והגרעין הקשה של הספר הולך ונחשף ככל שמתרבה מספרם של אלה שידעו, וניסו לעצור, וניסו לדווח, וניסו ולא הצליחו לעשות דבר כמעט כששמעו את ממשלת ישראל משקרת במצח נחושה.

שרון נגד ערפאת: הכל אישי

כל המעידים בספר הזה נכנסו אל תוך לבנון בתחושה שהמלחמה מוצדקת לגמרי. כמעט כולם יצאו ממנה אחרים. אצל רובם, הטבח בסרה ובשתילא היה נקודת שבר. מי שמשיך לשרת אחרי המלחמה ונתקל באינתיפאדה א', אולי גם באינתיפאדה ב', ידע לחבר את הקצוות בין השניים. כאז כן עתה, שרון נגד ערפאת ולהיפך. כאז כן עתה, לא השתנו התוכניות: אולי לא קוראים לזה "אורנים גדולה", אבל דרכו של שרון ל"חיסול מוקדי הטרור" מחייבת, להשקפתו, ניסיון לחיסול כוחו הפוליטי של ערפאת. מי שימות בדרך, ימות. תמיד אפשר להביע צער לעיני המצלמות. ודרכו של ערפאת אולי חמקמקה יותר, אבל זהה: החשבון שלו עם שרון כבר לגמרי אישי, ומי שימות בדרך, ימות.
כל זה מתבהר לא רק מתוך קריאה בקווים המקבילים בין לבנון 1982 לשטחים מהדורת 2002: הדברים מתבהרים בעיקר מתוך הרהור מתמשך על צבר העדויות. היו שם יותר מדי חיילים שידעו כי מתבצע טבח. היו שם יותר מדי מפקדים ששתקו. היו גם כאלה שאמרו "ערבים הורגים ערבים, זה לא עניינכם". והיה חייל אחד, יוסי דנציגר, טנקיסט, בן 22 בערך, כשהפלנגות נכסנו למחנות בתמיכתנו ובעידודנו הפעיל, והוא אומר כך: "אנחנו היינו שם כמו השומרים מסביב לגיא ההשמדה בבאבי יאר; גם הם לא היו מעורבים, אבל הם שמרו שאף אחד לא יפריע. אלה שראו בעיניהם מה קורה בסברה ובשתילה ובחרו לדווח במקום לנסוע עם הטנק פנימה ולעצור את זה, אלה שקיבלו דיווחים ולא הפעילו את סמכותם יכלו, אילו היו מתנהגים אחרת, לגרום לכך שהפרצוף של מדינת ישראל ייראה אחרת".
עשרים שנה אחרי, הפרצוף של מי שוועדת קהן קבעה כי יש לו אחריות עקיפה לטבח, מופיע אצלכם על גבי המרקע ומביע צער על הריגת אזרחים פלסטינים. אתם מאמינים לו?
העדויות שמופיעות בספר הזה לא ניגבו משמאלנים משוכנעים ויפי נפש. הן ניגבו מלוחמים. כל אחד מהם יצא מלבנון פגוע בצורה זו או אחרת. יש בין המעידים שהיו עושים שוב את מה שיצוו עליהם לעשות. יש כאלה שמתביישים במי שהיו שם, במי שמפקדיהם היו שם. עשרים שנה אחרי, איש מהם לא יצא באמת מלבנון, ולבנון לא יצאה ממנו. מארג העדויות, המשקל המצטבר שלהן, מאגר הכוח שהן יוצרות בקריאה רצופה, יספרו לכם על מלחמה מיותרת, מבישה, מכוערת, חסרת שחר בכוחניותה המגלומנית. איך אפשר שלא לחשוב על ג'נין, כשסוף סוף חושבים ברצינות על ביירות.

מבירות לג'נין, עירית גל ואילנה המרמן. עם עובד, תעודה. 155 עמודים