פלאשבקים רבותיי, פלשבאקים

קשה לכתוב מילים רעות על הרכב טראנס עם עבר מפואר כמו של אסטרל פרוג'קשן. מדובר באחד מהייצואים הבולטים והמצליחים ביותר של המוזיקה הישראלית (ועם אחינועם ניני הסליחה), ועם זאת, באחד הז'אנרים הפחות מוכרים בעולם. ההיסטוריה של אסטרל מתחילה בשלהי שנות ה- 80, סוף להקות הניו-וייב, סוף ימי דפש מוד ותחילתו של ז'אנר חדש במוזיקה הפופולרית. אסטרל נחשבים כיום לאגדה ברחבות המועדונים, ולמיתוס בחופי גואה ובמסיבות האנדר-גראונד. עם מכירות אלבומים מרשימות (לפי חברת "פונוקול", מדובר ברצף של תקליטי זהב ואף פלטינה), ניסיון בשטח ושם עולמי, אסטרל מוציאים עכשיו אלבום חדש, "אמן" שמו, ובו הם מנסים לענות על כל הציפיות, לאחר ארבע שנות שתיקה.

הפן הדתי-מיסטי לא חדש לאסטרל. נושאים כאלה השתרבבו לא אחת אל קטעים שלהם, בין אם בשם ובין אם בסימפולים. זכור לטובה הסימפול של ניל ארמסטרונג מצטט מן הברית החדשה את הפסוקים הראשונים מתוך ספר בראשית ב"Let There be Light", אם נמנה אחד.

תקועים ומיושנים

האלבום בנוי במיטב המסורת האסטרלית. קטעים מלודרמטיים, עם פתיחות מרשימות, קצב בלתי פוסק וגרוב סוחף. הבעיה היחידה של האלבום היא הסאונדים שבהם השתמשו אסטרל, שנשארו תקועים בנישה מקובעת מבחינה מוזיקלית וסגנונית. עשרת הקטעים באלבום, כל אחד מהם ייחודי ועם צליל ברור וחד, נותרו עם צלילים מיושנים, סינתיסייזרים צרודים, אפקטים משומשים ועוד. יהיו מי שישיבו ש"זה לא אומר שום דבר! זה הסאונד של אסטרל! ככה הם צריכים להישמע!". ובכן, השימוש בצלילים ובמלודיות הללו הפכו להיות הטרייד-מארק שלהם, ואסטרל מכוונים לקהל מאוד ספציפי, לאלה שזוכרים להם בחיבה את חופי גואה וגני חוגה. הבעיה העיקרית היא שהם נותרו פחות או יותר לבד בתחומם, אמנם עם הרבה כוונות טובות, אבל עם צלילים אנכרוניסטיים, כי העולם מדבר כבר בשפה אחרת.

אין בזאת לרמוז שהאלבום עצמו הוא נוראי מבחינה מוזיקלית. רצועה 2 (Chaos) ו-3 (Infinite Justice) מספקות את הסחורה, עם שני המנוני רחבות סוחפים וגרוביים. Infinite Justice, במיוחד, מזכירה יותר מכל את יצירותיו של רוברט מיילס (Children), עם המלודיות הייחודיות לאסטרל. ניכר עם זאת, שאסטרל מנסים גם לקלוע לטעמם של חובבי אסטריקס ודומיו עם כמה רצועות קלאב מהירות ומושקעות, אבל בדרך הולך לאיבוד האינדיאני-ים תיכוני במסיבת טבע שבתוך כל טראנסאווי, ומתחלף ביאפי של מועדוני פו"פ. חלבי מדי, בלי האגרסיביות המוכרת.

לסיכום

האלבום החדש של אסטרל לוקה בנוסטלגיה יתרה. הוא אגרסיבי, אבל בלי נשמה מוגדרת. האידיאולוגיה שהייתה אסטרל פרוג'קשן, נדמה כי התפוגגה לה במקצת עם השנים, האגרסיות נרגעו קצת והשניים הפכו להיות טראנסאווים מן היישוב. אסטרל פרוג'קשן בגרסתם החדשה הם טעם נרכש. עם זאת, למי שאוהב את הלהקה עוד מימי הפסטיבלים הגדולים, מדובר על רכישה שווה ביותר, שמספקת את הסחורה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. לדלוקים בלבד.